אני אוהב נשים נשואות, כמו גם כאלה שבמערכות יחסים, עדיף מהסוג האוהב, כאלה שבהן בן הזוג מביא לה פרחים, או מתקשר לומר כמה הוא אוהב אותה. אני אוהב את ההיסוס שלהן, את המבט בעיניים שמביטות בי במבוכה, ושואלות אותי, ככה? ככה אתה אוהב את זה? את הרגע ההוא שבו גבר אחר נוגע בהן ואני יכול לראות את הרעד חולף בגופן. את הרעב לפרוץ את המסגרות החונקות היומיומיות שלהן, למצוא משהו מעבר לאסיפות ההורים, לחופשה השנתית בפראג ולשיגרה אליה הן חוזרות כל יום; את הכמיהה לעשות משהו נועז, שונה.
למה? כי אני אוהב דברים אסורים. יש יופי, אינטימיות ברגע המיוחד הזה, בו אני עוזר למישהי לחצות גבול שלא חשבה שאי פעם תחצה. לחשוב שאי שם ממתין לה גבר והיא בוחרת להיות איתי ולא איתו; וכשהיא איתו, היא מפנטזת עלי ולא עליו. נעים לי לחשוב שאני יכול לקרוא לה "כלבה" והוא לא, שיש צדדים שלה שרק אני אזכה לראות. המחשבה שהיא בוחרת בי במקום בגבר איתו עמדה פעם בשמלה מתחת לחופה ונשבעה לו אמונים גורמת לכל מיני קצוות עצבים בי לעקצץ, לכל מיני איברים להתקשח, לאדרנלין לזרום. אני אוהב להחזיר אותן כך, משומשות, לבעלים האמיתיים שלהן, לאחר שהשמשתי את החורים שלהן, כשהוא זוכה אולי לרבע מכמות התשוקה שאני מעורר בהן. ואני הכי אוהב את הנשים שאוהבות את האיסור הזה בעצמן. שרוצות לגעת בו, להתפלש בלכלוך, שמשתכרות ממנו, שנרטבות מהעיסוק בו.
נו, זונות. ואולי דווקא בנות זונות. בדיוק כמוני.
