"פה?"
כן, פה.
"עכשיו?"
כן, עכשיו.
"ומה אם מישהו יראה?"
זה כל הרעיון, אני מסביר לך שוב, במלים קטנות, כמו שאת אוהבת. אני רוצה שהאדרנלין יתערבב בורידים שלך עם הדופאמין והאנדורפינים. עוררות וחשש. חמוץ ומתוק. אפילו קונדיטורים מוסיפים מלח לכל עוגה. "אולי בחזרה אצלי? אני מבטיחה לעשות מה שתרצה."
עברנו די מהר את הכחשה, דילגנו על כעס, ועכשיו אנחנו במיקוח, אבל ההבטחות שלך לא מאד משכנעות. גם ככה שנינו יודעים שאני בסוף מקבל את מה שאני רוצה. אנחנו בסופה של פגישה נעימה בבית קפה, בחזרה ברכב במגרש החניה. הערב ירד והמגרש ריק למדי, אבל מדי פעם חוצה אותו זוג מחויך שמחזיק ידיים. בחרתי אותו בכוונה כך, לא רחוק מדי, לא קרוב מדי, לא בעיר המגורים שלך, אבל באחת סמוכה. מספיק כדי להאיץ את קצב הלמות הלב שלך. כנראה שלא מספיק כדי שמישהו יראה אותך, אבל לא זו המטרה. אני יודע כמה את שונאת ואוהבת בו-זמנית את המעמד הזה, איך הסומק מיד מציף את הלחיים, העיניים מאמצות מבט מתחנן. זה אולי עובד על הגברים שמחזרים אחרייך בעבודה. פחות עלי.
את זורקת מבט דרוך סביב בעודך פותחת את הרוכסן ושולחת יד מהוססת פנימה. החוקים מאד פשוטים. אנחנו לא נזוז מכאן עד שלא תגמרי. את יכולה להישאר מצונפת, איטית כפי שאת, ולגמור רק בעוד כמה דקות, או שאת יכולה לאונן בשצף, כמו זונה מיוחמת - בינינו, שנינו יודעים שאת יותר דומה לסוג השני - ולגמור עם זה מהר יותר. זמן כפול חרמנות שווה קבוע. לי זה לא אכפת, אני מתכוון ליהנות בשני המקרים. רק עשי לי טובה קטנה, ותורידי את החולצה והחזייה.
את מסתכלת עלי בשפתיים פעורות, וידך מאיטה. "מה?"
שמעת אותי. אני חושב שאני אהנה יותר ככה. נראה לי שגם נפקנית אקסהיביציוניסיטית כמוך תהנה יותר. פשוט קשה לך להודות במה שאת, ולפעמים צריך לעזור לך.
"אבל מישהו יכול לראות!"
כן. כמו שאמרתי לך, זה חלק מהעניין. את צריכה שאסביר את זה שוב, עם מלים יותר קטנות? אני לא יודע אם יש. ואם תמשיכי להתווכח, גם המכנסיים והתחתונים ירדו לגמרי.
את מאדימה. הנשימות שלך נהיות כבדות, אבל גופך נהיה קל עם כל שכבה שאת מקלפת. עם הבגדים שיורדים עולה רמת העוררות. אני מזהה את הסימנים הקטנים, את נימי הדם, המבע המעט-אטום, הדרך בה השפתיים שלך נפרדות מעט, ואת הלשון שמלקקת אותן. את עורכת תחשיבים בראשך. את יודעת שאם תאונני ללא שום עכבות כל הסיפור יסתיים מהר יותר. עכשיו, כשאת עירומה למחצה, עדיף לך לסיים עם זה כמה שיותר מהר. לא שזה משנה. בשלב הזה הייחום הטבעי שלך כבר בתא הטייס, ולא היית רוצה לעצור גם אם הייתי נותן לך הזדמנות. את משפשפת את עצמך בעיניים עצומות. עוד מעט יגיע השיא.
את קרובה? אני שואל.
"כן," את ממלמלת.
יופי, אז תעצרי. עכשיו. לפני שלא תהיי מסוגלת.
נראה שגם אם הייתי נותן לך סטירה לא הייתי מטלטל אותך יותר. את מסתכלת עלי במבט של "למה?", כזה של עופר שנקלע למסלול של מכונית דוהרת. אולי יהיו פה גם דמעות. אני מלטף לך את הראש. אמרתי לך לגעת בעצמך, לא אמרתי לך לגמור. לגמור זה כבר סיפור אחר. לגמירה יש חוקים אחרים. את רוצה לגמור?
את מהנהנת.
יופי. אז אני עומד להפשיל את המכנסיים שלי ואת עומדת להתפשט לגמרי, לבוא ולשבת על הזין הקשה שלי. ואני רוצה לראות את ההשקעה, כן? אני רוצה שתניעי את האגן שלך בפראות, שתכרכי את הזרועות שלך סביב צווארי, שתסתכלי לי עמוק בעיניים. אני רוצה שתרגישי את המכונית כולה קופצת, שיהיה ברור לכל מי שעובר לידנו בחוץ מה מתרחש ברכב עצמו. כדי לגמור צריך להעלות את הסכום. לא בהרבה, בקצת. שלב אחר שלב. אם מותחים גבול חזק מדי הוא נקרע. גם לגבולות יש גמישות. צריך לעשות זאת בעדינות, בצעדים מדודים, כמו לאמן שריר.
תוך שניות את מפשקת את רגליך מעלי. בדיעבד, ההוראות שלי היו מיותרות. פיך מטנף את חלל הרכב, ואת מניעה את גופך בתנועות רחבות, רעבות, בצימאון אינסופי.
