פעם ראיתי אישה בוערת, ובערתי אליה בעצמי. זה לא קורה הרבה, כשמישהו מתלקח מקרבתו של מישהו אחר. היא הייתה נשואה ובעלתי אותה בסמטאות נשכחות, בשדות חשוכים, במקומות ללא שם. טשטשנו זה את גבולותיו של זה; שכחנו כיצד להרים מגננות ונזכרנו כיצד להשתוקק. הייתי שואל אותה, כשהיא הייתה שם נמוך למטה מתחתי: אי פעם כרעת על ארבע למענו, ושלחת את ידייך לאחור כדי לפשק את ישבניך כדי לחשוף בפניו את החורים שלך ללא בושה? אי פעם שכבת על גבך, ראשך מטלטל מקצה המיטה ופיך פעור בעודך משתנקת על איבר גברי צפיד שנכנס אליו ויוצא ממנו בתנועות בוכנה? אי פעם כרעת על ברכייך במקלחת תחתיו וחשת בזרם החם של השתן שלו נוטף ממך? אי פעם התחננת שיקרא לך זונה בעודו לופת אותך מאחור ומרוקן את אשכיו לתוכך? האם חשפת את נפשך מולו ונותרת עירומה באמת - נמוכה, כנועה, סוטה - כפי שאת מתערטלת בפני?
לא רציתי לשמוע את התשובה שלה, רק רציתי שהמלים האלה יינעצו בה, שתיקח אותן איתה הביתה, שימשיכו לדגדג לה בעודה מכינה את ארוחת הערב שלהם. רציתי אותה מטונפת וסליזית כמוני, נוזלת, מעוררת; רציתי שנצלם את עצמנו כדי שאוכל לזכור כל הזמן איך היא גורמת לי להרגיש, אבל גיליתי שבתמונות שצילמנו יש רק פורנוגרפיה, ואני בכלל רציתי תאווה. ככה זה: כשמנסים להביט לאחור תמיד יש איזה ערפל מטושטש כזה, כמו תקליט ישן שכבר בקושי מסתובב. אולי בגלל זה אני כמעט אף פעם לא מצלם תמונות בחופשות. יש פשטות בבעירה כזו, גם אם היא קצרה ואינטנסיבית, ואולי בגלל שהיא כזו. אני זוכר כשכתבה לי שלוש מלים, "אני זקוקה לך", ואיך טרפתי אותה והתענגתי על סירחון הייחום שלה. לא חשבנו על נוחות כשפישקתי אותה במושב אחורי במאזדה המשפחתית שלהם. כשהבטתי בעיניה ואמרתי לה שאני עומד להזריע אותה היא רק נשכה את שפתה התחתונה והנהנה. ידענו מה המשמעות של זה, אבל לאף אחד מאיתנו לא אכפת. היא גרמה לי להיות טיפש. אני לפעמים חושב עליה ונזכר ברגע ההוא. היינו שני אידיוטים. הבעיה שלי תמיד הייתה שנשארתי כזה.
