עונג הוא גרדיאנט. שינוי. אוסף של שערים שנסגרים מאחורינו כשאנחנו פוסעים קדימה ולא נפתחים שוב. פעם, כשהייתי קטן, הייתי מחכה בכיליון עיניים לשבת ולשעות בהן הותר לי לצפות בסרטים המצוירים שאהבתי. אחר כך התבגרתי ושכחתי מהם, שמתי אותם מאחורי, ולמדתי להנות ממשחקי מחשב, ומנגינה על פסנתר. אחר כך הגיעו מגע נערה, נשיקה ראשונה, תחושה של שד חשוף כנגד כף ידי. שנים אחר כך היה זה גוף כנגד גוף, והתחושה החמימה והמלטפת סביב האיבר שלי בעודי מתנה אהבים עם החברה הראשונה שלי. ואחריה השנייה. הפעם הראשונה בה היא כרעה על ברכיה מולי במקומה הטבעי, המשיכה הראשונה בשיער. הפעם הראשונה בה כופפתי אותה בקצהו של המושב הנטוש וחדרתי לישבנה. למדתי לאהוב את הדיסוננס. קיבלתי על עצמי את טעמו המר של הקפה, והצורב של הויסקי, בדיוק כפי שלמדתי לאהוב את הצליל החד, המצליף של הסטירה הראשונה שהנחתתי, את המבט המזוגג והמיוחם שלה, את הלב שהלם לי בחזה.
לפעמים הסתכלתי לאחור, אבל בחלוף השנים כבר לא ראיתי את פתח המערה. עם כל צעד שנטלתי, האור הלך והתמעט והאפלה הלכה והתגברה. אני זוכר את הרעד הקל שחלף באצבעותיי כששלחתי לה את ההודעה הראשונה, את ההתרגשות וההסתרה; ולאחר מכן, את צלילי המכוניות החולפות בכביש הסמוך ואת הצללים האפלים שאורותיהן הטילו בתוך הרכב החשוך בעוד אצבעותי מטיילות על עורה החשוף. עור אישה של גבר אחר. את הלהט שבנשיקה האסורה. לקחתי אותה שם מבעלה, וידעתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאעשה זאת. היינו ביחד לבה רותחת. כשבעלתי אותה בחדר המיטות שלהם היא קראה בשמי וכרכה סביבי את רגליה. היא זחלה על ארבע שם, בחדר בו הם חלקו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם, השפילה את ראשה למעני מבלי שיידע, והגישה את טבעת הנישואים שלה כדי שאכסה אותה בזרע. אהבתי את הסימבוליות, ואת המחשבה שבכל פעם שבעלה יגע בה בין הקירות האלה היא תשוב ותיזכר ברגע הזה. בשלב מסוים למדתי לזהות את הרגע ההוא, שאני משרטט מחדש את הגבולות שלי והדם בעורקיי הופך לאדרנלין. אבל יותר מכל אהבתי את המגע של יד אחרת בידי, שמזכירה לי שגם במקומות הכי חשוכים, יש מישהי שאוהבת לעצב את עצמה מחדש בדיוק כמוני. מישהי סוטה שרוצה לקפוץ מהצוק יחד איתי, ולפחות לרגע להרגיש יחד איתי את חוסר המשקל.