הוא לא היה צריך יותר מדפיקה קלה בדלת. היה נדמה שהיא יודעת שהוא שם עוד לפני שידע בעצמו. החיוך שלה גרם לו מבוכה. חיוך גדול, כמעט מתנצל, חושף טור שיניים לבנות ויפות. "בוא כנס, ממש תודה שבאת בהתראה כל כך קצרה."
יותם נכנס וניגב את נעליו על המחצלת. "כן." לא ידע כל כך מה לומר לה. זה עדיין נראה לו מוזר, גם אחרי כל הזמן הזה: הדירה הגדולה, הריהוט המודרני. החיוך שלה, תמיד אותו הדבר, כאילו מה שעומד לקרות נורמלי לחלוטין.
"אתה רוצה משהו לשתות?" היא שאלה, וכשאמר שלא והתיישב על הספה, היא כרעה ברך לידו ועזרה לו לחלוץ את הנעליים.
"הוא פשוט מאד לחוץ, עם המינוי החדש בעבודה," היא הסבירה תוך כדי שפתחה את הכפתורים בחולצה. "אתה באמת עוזר לי מאד עם זה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך."
הוא הסיר גם את הגופיה. כשנעמד, היא החליקה את המכנס והתחתון יחד, והותירה אותו ערום לגמרי. לא היה לו קר. היא בטח דאגה להדליק את החימום בבית לפני שבא. היא כבר הכירה אותו היטב.
היא הצביעה על הדלת לחדר העבודה, שהייתה פתוחה למחצה, והנידה בראשה. לא היה צורך ביותר מכך. "אני אקפל את הבגדים שלך ואניח אותם פה ליד הדלת, כמו תמיד. הם יחכו לך כשתסיים."
יותם הנהן ובלע, והיא נתנה לו טפיחה קלה בישבן. היד שלה הרגישה קרירה, והוא צעד אל חדר העבודה. באמת עברה כבר שנה? הרהר לעצמו. הכל נראה סוריאליסטי למדי ועם זאת מובן מאליו. הוא פתח את הדלת בשקט. החדר היה מוחשך כמעט לגמרי. האור היחיד בו הגיע ממסך המחשב באמצע החדר, ומנורה קטנה לצידו עם אור קלוש.
הגבר ישב מאחוריו, שקוע במשהו. יותם לא יכל לראות במה. הוא לא הסיר את מבטו מהמסך כשנכנס. אם לא היה מכיר אותו, היה יותם תוהה אם הוא בכלל שם לב לקיומו. השולחן היה אחד מאותם שולחנות עץ אלון מלאים יפהפיים, עם שני זוגות רגליים בצדדים.
בדממה, הוא כרע על ארבע וזחל אל מתחת לשולחן. הגבר מעליו היה לבוש בחולצת אוקספורד מכופתרת, אך מתחת לשולחן היה חשוף לגמרי. כנראה הוריד את מכנסיו כששמע את דלת הכניסה נפתחת. כשחש בתנועה תחתיו פישק את רגליו מעט, כדי לאפשר גישה נוחה יותר. יותם עצר לרגע. אור המסך הכחלחל הבליט את קווי המתאר של האיבר הזקור למחצה, שכעת היה מול פניו.
הוא ידע מה מצופה ממנו, רכן לפנים בפה פעור, והידק את שפתיו מסביב לזיקפה הרפויה. הגבר זע מעט במקומו, אך לא עשה דבר מעבר לכך. אצבעותיו לא חדלו להקיש במקלדת מעל, מודדות את השניות כמו שעון.
יותם לא ידע כמה זמן עבר כששמע את דלת החדר נפתחת שנית, באותה חריקת צירים חלודים שזכר מהפעם הראשונה שלו בחדר הזה. הוא שמע פסיעות, את הפסיעות שלה, אך לא העז להפסיק. היא הניחה משהו על השולחן.
"הכנתי לך קפה," היא אמרה. הוא שמע אותה מלטפת את החולצה שלו. הוא המהם. "תודה."
הם שוחחו ביניהם בקצרה, משהו על הדדליין והטיסה לאמסטרדם. בשלב מסוים יותם חש באצבעה הלוחצת כנגד הישבן שלו, מתחככת בכניסה בעדינות. היה עליה משהו נוזלי, חלקלק. השיחה מעליו לא פסקה.
"אתה חושב שתסיים בקרוב?" היא שאלה. האצבע כעת עשתה את דרכה אל תוכו, משמנת אותו.
הגבר נאנח ולגם מהקפה. "לא חושב. יש לי הרבה מה להספיק."
"בסדר, אל תעבוד קשה מדי. הוא כבר מוכן."
היה ברור על מה היא מדברת.
הוא אחז בזרועה. "תישארי?" הוא שאל, כמעט מפציר.
"לא, אני צריכה לסיים לבשל," היא ענתה, מהורהרת, ויותם תהה על מה היא חושבת. "אבל אם תעדיף תוכלו לצאת אל הסלון. הזזנו את שולחן האוכל שבוע שעבר, הוא עכשיו ממש מול השיש. אני יכולה להביט מהמטבח. כשתסיימו, אגיש לשניכם מעוגת התפוחים."
