יומיים לאחר מכן הפלאפון של דרור צפצף והתריע על הודעה חדשה. הוא סיים את ארוחת הצהריים שלו במשרד והרים אותו כדי להסתכל. הוא לא זיהה את המספר. זה היה לינק לסרטון, והוא הביט בו בהיסוס. מי יודע מה מחכה לו בתוכו. "תפתח אותו," נשלחה מיד הודעה נוספת ובעקבותיה אמוג'י של לב. "זאת לינוי."
הוא כיווץ את הגבות שלו. מאיפה היא השיגה את המספר שלו?
הוא לחץ על הלינק. לקח לו מספר שניות לזהות את התמונה, ואז הוא קפא. זה היה המשרד שלו. והיא הייתה שם, על הכיסא, ברגליים מפושקות. והוא היה ביניהן. לא ראו את הפנים שלו אבל היה ברור במי מדובר ממבנה הגוף ומהבגדים. לינוי אחזה בראשו וגנחה.
צפצוף נוסף. "מה חשבת? הבטחתי לך שלא אזכיר יותר את הפורנו, אבל לא אמרתי כלום לגבי סרטונים אחרים. די מפליל, אתה לא חושב? אני רוצה להרגיש את זה שוב. אהיה אצלך במשרד עוד חמש דקות."
הוא התנשם בכבדות. לא יכול להיות שזה קורה הוא חשב לעצמו בתחושת בהלה. איך היא צילמה את זה מתי? הוא ניסה להיזכר האם הניחה את הפלאפון שלה על השולחן כשקראה לו. הוא לא זכר כלום, רק את הריח המשכר שלה. והיא רוצה לפגוש אותו שוב. עכשיו! באמצע היום. במשרד. לא ייתכן. מה היא חושבת לעצמה? זה לא בא בחשבון.
המחשבות האלה התרוצצו בראשו במהירות של מאה קמ"ש, אבל הוא למעשה לא קם מכסאו כלל ורק בהה במסך הפלאפון. לפני שידע מה קורה, שמע דפיקה מוכרת בדלת המשרד. החיוך המתקתק שלה לא הסגיר דבר מהתוכן השטני של ההודעה ששלחה לו.
"היי פרופסור רייכמן," היא אמרה, מקפידה להשתמש בשם התואר הרלבנטי בשעות העבודה, במידה ומישהו מאזין. "באתי להתייעץ איתך לגבי הקורס שאתה מעביר בסמסטר הבא."
היא נכנסה למשרד ולא המתינה לתגובתו, אלא סגרה את הדלת מאחוריה. היא צעדה עד לכיסא.
"אני פוגשת חברה לקפה עוד מעט, אז אין לי הרבה זמן," אמרה בנונשלנטיות. "אבל אתה לא באמת צריך המון זמן, נכון?"
היא הפשילה את מכנסיה ותחתוניה בזריזות לרצפה והתיישבה בכיסא, כאילו היה ברור לה מה עומד לקרות. לא היה צריך להכביר במלים. "את לא יכולה לעשות דברים כאלה," הוא סינן.
"למה לא?" שאלה, מיתממת. "הרגע עשיתי. קדימה, זה ייקח רק קצת זמן. אתה נהנה מזה קצת, לא? בוא נגמור עם זה מהר. בלי כפל משמעות, כן?"
הוא לא ידע איך מצא את עצמו שוב תחתיה, כמו בחלום, על ארבע, מצמיד את פיו לדגדגן, מחדיר את האצבעות, מסניף את הניחוח הנשי המובהק, את הטעם שלא טעם כל כך הרבה זמן. הוא רצה לסיים במהירות. היו אנשים במזדרון בחוץ, קולגות, סטודנטים. הוא שמע אותם מדברים. לינוי הייתה חרישית, אבל הוא התפלל שלא יעשה משהו שיגרום לה לפתע להרים את קולה. הוא מצץ וליקק בנחישות נואשת, וכשהאורגזמה שטפה אותה הוא הרגיש עירוב של הקלה וצער. צער? חשב לעצמו. למה אני מצטער? הוא שם לב שהאיבר שלו שוב היה קשה לגמרי בתוך מכנסיו.
לינוי הסדירה את נשימתה והרימה את מכנסיה בזריזות. "היית עוד יותר טוב הפעם," חייכה אליו. "אני צריכה לרוץ, אבל נעשה זאת שוב בקרוב, טוב?"
היא הפריחה לעברו נשיקה באוויר לפני שפתחה את הדלת. רגע, רצה לומר לה; מה זאת אומרת שוב, בקרוב? זה היה אמור להיות משהו חד פעמי. את לא יכולה לעשות מה שבא לך איתי. אני לא צעצוע שלך. אבל הוא לא יכל לומר דבר מאלה כשהדלת הייתה פתוחה וחברי הסגל האחרים היו קרובים אליהם. הוא רק הביט בה יוצאת מהחדר ואז פונה ימינה ונעלמת משדה הראייה שלו. הוא ישב עוד דקות ארוכות ליד השולחן שלו. הוא ניגב את פניו בממחטה אבל עדיין הריח אותה. מבלי משים ידו נשלחה למפשעתו ונגעה בעצמו.
* * * * * * * * * * * * * * * * *
ההודעות הפכו להיות דבר שבשגרה. הן תמיד צצו משום מקום בערך פעמיים בשבוע והיו לקוניות. עוד עשר דקות במשרד. עוד רבע שעה בשירותים. פגוש אותי בשמונה בערב בצד הנטוש של החניון באוטו. היא אהבה לגוון והוא מצא את עצמו מתרגל להן, משלב אותן בשגרת היום שלו. הוא העדיף לא לחשוב על המשמעויות של כל זה. על כך שהיא סטודנטית; שהוא משרת אותה מינית בשטח האוניברסיטה; שאשתו לא יודעת דבר. אם רק ייתן לה את מה שהיא רוצה היא תירגע. מישהו זה יעבור לה. אולי החבר הזה שלה ילמד מה לעשות.
באחת הפעמים כשהיו אצלו במשרד בדלת סגורה אמרה לו להתפשט למענה. הוא הסמיק והאדים וגמגם אבל בסוף מצא את עצמו, עירום, על הברכיים מולה. "אתה נראה טוב בשביל מישהו באמצע שנות הארבעים שלו," היא אמרה לו בחיוך. הוא לא ענה. הוא לא יכל. היא הצמידה אותו לכוס שלה והוא היה עסוק בליקוקים. מאז העדיפה אותו ערום בכל פעם שהגיעה אליו למשרד. הוא למד להתרגל גם לזה.
בפעם אחרת היא הפשילה את מכנסיה ונותרה עומדת. הוא הביט בה לרגע, מבולבל, בעודה מפנה אליו את ישבנה. "לקק," היא פקדה עליו. היא הסתכל. "זה לא מה שהאישה ההיא עשתה בסרטון שלך? אתה לא רוצה את זה? לא שממש אכפת לי, כן? לקק." הוא התקרב בחשש לפי הטבעת שלה. הריח היה שונה בתכלית מזה של הכוס. הוא עשה זאת פעם לפני שנים רבות אבל הנשים שיצא איתן לא אהבו לתת לו להתקרב לשם. הוא נשם את הארומה, אחז בפלחים והפריד אותם, ואז הצמיד את פיו לחור הכהה. לשונו
מצאה את דרכה פנימה. לינוי נאנחה ופישקה את רגליה ונגעה בעצמה תוך כדי, משפשפת את הדגדגן במרץ. כשגמרה הוא יכל להרגיש בשריר הטבעתי מתכווץ סביב ללשונו בסינכרון עם גלי העונג שפשו בה.
הוא היה זקור לחלוטין. כשעזבה אותו לבד במשרד הוא נגע בעצמו, ותוך דקה קצרה הזרע שלו נפלט על הרצפה הקרה והותיר אותו מתנשף בכבדות.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * *
ההודעה הייתה לקונית כהרגלה. "היום בערב, שעה שבע, רחוב הגשר 12, דירה 24."
זה היה שינוי. מעולם לא נפגשו מחוץ לאוניברסיטה עד כה. הוא תהה במה מדובר, אבל למד לא לשאול שאלות. הוא יגיד לאשתו שהוא צריך לעבוד עד מאוחר שוב הלילה. כשעלה במדרגות של הבניין הישן והקיש בדלת לינוי פתחה אותה בחיוך. היא הייתה לבושה בחצאית ובסוודר צמוד שהדגיש את חמוקיה.
"היי דרור," אמרה בלבביות וסימנה לו להיכנס.
הוא צעד פנימה. זו הייתה דירת שני חדרים קטנה. המטבח והסלון היוו חדר אחד, והוא יכל לראות דלת אחת שהובילה מן הסתם לחדר שינה. היו בה כמה רהיטים של איקאה, ושולחן אוכל יד שניה משופץ. על הקירות היו תמונות של פריז ולונדון. היה נראה שהיא באמת ובתמים שמחה לקראתו. "אני שמחה שבאת." זה לא שהייתה לי אופציה אחרת, חשב לעצמו. זאת ודאי הדירה שלה. מרחק הליכה מהאוניברסיטה. קטנה מדי בשביל שותפים; היא כנראה גרה לבד.
"רציתי שנעשה משהו קצת שונה הערב," חייכה.
"משהו שונה?" הוא נדרך בחשדנות.
"אוף איתך. אני לא כזאת גרועה!" היא ציחקקה. "שים את התיק שלך פה. בישלתי לנו ארוחת ערב."
הוא הרים גבה. "מה?"
"כן! חשבתי שאנחנו מבלים גם ככה הרבה זמן ביחד, אולי סתם נדבר. נכיר קצת. אל תדאג, אני יודעת שאתה לא יכול להישאר עד מאוחר. אתה אוהב פסטה?"
"זה בסדר," אמר לאיטו, בזהירות.
"יופי. שב, אני אגיש."
היא חזרה עם הצלחות כשהיה ליד השולחן והניחה אותן על השולחן. "טיפשון," אמרה. "למה לא התפשטת?"
"מה?"
"בכל זאת, אתה יודע איך אני אוהבת אותך. נו, אם לא תעשה מזה כזה סיפור זה לא יהיה מביך עבורך. טוב, לא מביך מדי."
היא נעמדה והסתכלה עליו בציפיה. "מה זה משנה," חשב לעצמו. "היא כבר ראתה אותי ערום ממילא. מה זה עוד פעם אחת. אני אוכל ואגיד לה תודה ואז אלך הביתה." זה אפילו לא הרגיש לו מוזר כבר, לקום ולפשוט מולה את המכנסיים והחולצה ואת התחתונים. המזגן דלק ופלט חום נעים. הוא התיישב לשולחן והיא הנהנה, מרוצה מעצמה, והתיישבה אף היא.השיחה קלחה, ועד מהרה הוא שכח שהוא ללא בגדים. היא דיברה בהתלהבות טיפוסית שיש רק לצעירים, וסיפרה לו על לימודי התואר, העניין שלה במדע, על העבודה שהייתה צריכה לקחת כדי לממן את התואר. הוא הביט בה בשעה ששפתיה נעו. למרות כל מה שאילצה אותו לעשות, היא בסך הכל הייתה בחורה רגילה בת עשרים וחמש, חשב לפתע, עם חלומות ורצונות, בחיפוש עצמי כמו כל אישה צעירה בגילה.
היא שאלה אותו לגביו. בהתחלה היה חשדן, אבל היא ידעה כיצד לדלות ממנו את הפרטים, כיצד להמתיק את קולה, להתעקש כשהייתה צריכה ומנגד לסגת, והוא מצא את עצמו נפתח והולך ומוריד את מגננותיו. מתי התחתן? כמה ילדים יש לו? מה אהב באשתו? למה הוא לא יכול לדבר איתה בפתיחות לגבי הדברים שהוא רוצה לעשות? איך זה להיות נשוי שתים עשרה שנה? מה הוא מתחרט שלא עשה בצעירותו? אי פעם עישן גראס? למה?
"אתה ממש מבוזבז," אמרה. "אשתך לא יודעת מה היא מפסידה."
"נראה לי שאת דואגת שאני לא אהיה מבוזבז."
"כן." עיניה בהקו.
הם השתתקו, והיא קמה מכיסאה וניגשה אליו. היא הפשילה את החצאית ואת התחתונים, והתיישבה בחיקו, כורכת את ידיה סביב צווארו. הוא חש בחום של פלג גופה התחתון שנצמד אליו. במגע העור שמתחכך בעור, ונשימותיו הואצו.
"מה את עושה?" שאל בקול חלוש.
"ששששש," לחשה לו. אז רכנה ונשקה לו בעדינות. "תן לי לגרום לך להרגיש טוב."
הוא חש בידה מגששת את דרכה לאורך גופו. כשמצאה את האיבר שלו הוא היה זקור כמעט לחלוטין וקשה. עבר זמן רב מאז חש בגוף צעיר כזה נצמד לגופו. היא התרוממה מעט והצמידה אותו אל החור שלה.
"אין לי קונדום," הוא התנשף.
"אני לוקחת גלולות. אל תפחד. אני רוצה אותך בתוכי." הנשימות שלה אף הן היו כבדות מהרגיל. השפתיים הבשרניות עטפו את הראש הספוגי של הזין שלו ושאבו אותו לתוכה. היא נעה באיטיות. היא חשה בזרמים עוטפים אותה, בתחושת שיכרון כוח קלה. היא ידעה שהיא יכולה לעשות כל דבר לגבר הזה, שמבוגר ממנה בכשני עשורים. "זה טוב לך, נכון?" שאלה, בעודה נושקת לו ומניעה את האגן שלה בתנועות בוכנה. "טוב לי איתך. טוב לך איתי? "
"כן," הוא לחש.
"אתה רוצה שיהיה לי טוב?"
"כן."
"זה לא היה כזה גרוע לבוא לפה הערב, נכון?" אמרה תוך כדי תנועה.
"ממש לא".
"תשובה נכונה," היא לחשה.
"אני – אני עומד לגמור." קולו רעד. הוא לא ידע מה לעשות, אבל היא כן, והיא נצמדה אליו בחוזקה, מחבקת אותו אליה. הוא נרעד, והזרע שלו נפלט שוב ושוב בעוצמה לתוכה, ממלא אותה. הוא לא חשב על כלום, פרט לתחושה העוטפת, החמימה, המכילה שלה סביב האיבר שלו. ידיו הקיפו אותה והוא חיבק אותה אליו בתגובה. במשך דקה ארוכה נשימותיו הכבדות מילאו את החדר. הוא היה סחרחר והניח את ראשו על כתפה על מנת להתאושש. היא הניחה לו לשוב לאיתנו, לפני שנשקה לו פעם אחת אחרונה וקמה מעליו.
היא התיישבה על הכיסא מולו בפינת האוכל, ופישקה את רגליה. הזרע שלו טפטף באיטיות ממנה, והיא סימנה לו באצבעה. הוא הסתכל על הנוזל הלבן, הסמיך, והבין מיד מה היא מבקשת ממנו. לרגע נרתע והסתכל עליה בהיסוס, אבל היא השיבה לו במבט רגוע, שליו, בטוח, והוא ידע שאין טעם להתווכח איתה. הוא צנח לברכיו וניגש אל בין רגליה הפתוחות לרווחה, אל החריץ המזמין, הריח המעורבב של המיצים של שניהם, והצמיד אליו את פיו. לשונו באה במגע עם הזרע החלקלק. הוא ליקק אותה ומצץ את הדגדגן, והיא באופן אינסטנקטיבי כמעט, שלחה את ידיה ותפסה את ראשו כדי לייצב אותו ולהבטיח שלא ייסוג לאחור באמצע המטלה.
"כלב טוב," אמרה, ועירבוביה של קולות רטובים ואנחות קטנות מילאה את החדר.
