הוא עמד בדלת, קפוא, והרגיש את הדם הולם ברקותיו. הקולות שבקעו מהמחשב גרמו לליבו לפעום. לא, הוא אמר לעצמו, זה לא יכול להיות, ובהה בבחורה הצעירה שישבה בכיסא שלו. במשרד שלו. והסתכלה על המסך של המחשב שלו. איך היא הגיעה לשם? איך זה קרה? הוא רק יצא מהמשרד לכמה דקות כדי להכין לעצמו כוס קפה. היא הייתה אמורה לשבת בשולחן. הוא היה בטוח שלא השאיר אף חלון פתוח בדפדפן שלו.
היה נראה לרגע שהיא מרותקת לתמונות הנעות על המסך וכלל לא שמה לקיומו; אבל אז היא הסתובבה לאיטה והסתכלה עליו. היא הייתה ספק משועשעת, ספק מופתעת בעצמה, והבעת פניה הייתה שילוב של חיוך ותדהמה.
"מה את עושה שם?" הוא ניסה להישמע סמכותי, תקיף, אבל הקול שלו רעד. הוא רצה לומר לה לעוף מהכיסא מיד אבל משהו בו אמר לו שהוא לא בעמדה לדרוש דבר כרגע.
"פרופסור, לא ידעתי שאתה צופה בדברים כאלה," היא אמרה. המסך לא פנה לדלת אבל לא היה לו ספק מה מופיע עליו כרגע. אחד הסירטונים האהובים עליו, בו אישה צרפתיה מבוגרת מכריחה את בעלה לבצע בה רימינג בעודה יושבת על פניו ומצליפה באיבר המין שלו. הוא זיהה את הצרפתית. האישה הייתה עירומה מהמותניים מטה אבל לבשה חולצה אדומה עם מחשוף עמוק שהבליט את שדיה הגדולים.
"אני – " הוא גמגם.
כשהתיישבה אצלו במשרד לפני רבע שעה היה זה כדי לערער על הציון שקיבלה במבחן המסכם בקורס שהעביר על ההיסטוריה של המדע. הוא הסביר לה היכן טעתה והיא התווכחה איתו. הוא לא חשב שתעז לחטט בדברים שלו ובמחשב שלו כשיקח הפסקה קצרה להכין שתייה. היא הייתה אמורה להישאר בשולחן בפתח החדר. איך נתתי לזה לקרות, שאל את עצמו.
"אני לא שופטת. כל אחד והמוזרויות שלו," היה צל של חיוך בפניה, אבל היא הצליחה בכל זאת לשמור על ארשת רצינית למדי. "אבל לא ידעתי שדברים כאלה מעניינים ילדים גדולים כמוך. אתה לא נשוי?"
הוא ניסה להחזיר לעצמו מעט מהשליטה בסיטואציה. "קומי מהכיסא שלי," אמר.
"בטח," היא אמרה, וקמה בזריזות.
"לינוי, אני אודה לך אם לא תדברי על מה שראית פה עם אף אחד."
"אתה מעליב אותי, דרור. אפשר לקרוא לך דרור, נכון? ולא פרופסור רייכמן? עכשיו כששברנו דיסטנס ככה." היה ניכר שהיא משועשעת ונהנית לראות אותו מתפתל כך מולה. "אני מעדיף פרופסור רייכמן," הוא הרגיש את לחייו מאדימות.
"אני חושבת שאני מעדיפה דרור," היא אמרה בחיוך. "אין לך מה לדאוג. אני לא אספר לאף אחד מה ראיתי פה. אבל אני חושבת שסיימנו פה, נכון?"
"סיימנו? מה זאת אומרת?"
"נראה לי שאתה בדיוק עמדת לקבל את העירעור שלי ולתקן את הציון שלי – המממ, נגיד, לתשעים וחמש? שלא ייראה חשוד מדי."
"איך תשעים וחמש? הסברתי לך – " הוא התחיל ואז קפא. היא הסתכלה עליו במבט מתריס. הם עמדו כך והביטו זה בזה דקה ארוכה, ואז הוא נרפה. "הבנתי," סינן.
"יופי. אני אוהבת כשאני לא צריכה להסביר משהו פעמיים," היא חייכה.
"מה את חושבת בדיוק שתעשי? שתספרי לאנשים שחיטטת אצלי במשרד ומצאת משהו מפליל? את חושבת שזה יזיז למישהו? את מבינה כמה מה שאת מנסה לעשות חמור?"
"לגמרי," היא הנהנה. "ואני לא חושבת שמישהו יאשים אותי במשהו כשישמע איך למשל המרצה שלי ניסה להקרין לי פורנו במשרד שלו ולפתות אותי. אני בטוחה ששירותי המיחשוב של האוניברסיטה יוכלו לאשש את זה. מבין שנינו, למי לדעתך יש הרבה יותר מה להפסיד?"
היא הישירה אליו מבט מתריס, ואז שינתה את הבעתה והביטה בו בחמלה קלה.
"זה רק ציון קטן, מה אכפת לך?" שאלה, ולפני שיכל לענות פנתה ויצאה מהחדר.
כמה ימים לאחר מכן לינוי הסתכלה במערכת הציונים הממוחשבת והמהמה ברצון. הציון החדש, תשעים וחמש זה לא ציון כל כך גרוע, אמרה לעצמה. עכשיו תוכל לקבל את מלגת הדיקן שרצתה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
הסמסטר הבא עוד לא התחיל. הקפיטריה הייתה ריקה למדי בשעת ערב מאוחרת. הוא ישב ושתה קפה באחד השולחנות. הוא הופתע כשהכיסא לידו נמשך לאחור, וקפא כשהרים את מבטו וראה אותה.
"אתה אוהב את החולצה?" היא חייכה, כאילו כלום לא קרה ביניהם. זו הייתה חולצה אדומה עם מחשוף עמוק שהבליט את שדיה הגדולים. הוא מיד זיהה את הדמיון בינה לבין הדמות שהופיעה בסרטון.
"מה את רוצה?" שאל בקרירות.
"לבשתי אותה בשבילך," היא העמידה פני נעלבת. "אתה לפחות יכול להחמיא לי."
"אני עסוק."
"ממש. אין פה אף אחד," אמרה. הם ישבו ככה בשתיקה מעט זמן.
"חשבתי עליך קצת בשבוע האחרון," אמרה לפתע. "אני לא מבינה משהו."
"מה?"
"אתה הרי נשוי. למה אתה צריך ... לצפות בפורנו ככה במשרד שלך? אתה לא יכול פשוט לבקש מאשתך לעשות משהו?"
"היית פעם נשואה?"
"אתה יודע שלא. אבל אתה לא אמור לדבר איתה על הדברים האלה?"
הוא לגם שוב מהקפה. "יש לך חבר, לא? ראיתי אותך מסתובבת איתו לפעמים בידיים שלובות. הבחור הגבוה ההוא."
"כן. אבל הוא מפקולטה אחרת".
"אוקי. החבר שלך עושה כל מה שאת רוצה תמיד?"
היא חשבה לרגע. "בדרך כלל."
"אז בנישואים זה לא תמיד ככה. את תגלי את זה יום אחד."
"אתה בעצם קצת מסכן," היא אמרה בבדיחות. הוא הסמיק ונראה כועס לרגע, ואז נאנח ושיחרר.
"אני לא חושב."
היא רכנה אליו והסתכלה אל תוך עיניו. "אתה חמוד כשאתה מסמיק. ומסכן."
הוא ניסה להיראות סמכותי, להחזיר לה מבט מתריס, אבל הוא הזכיר לה יותר עופר שנקלע לאורות מכונית. היא חייכה וקמה בחטף.
"תהנה מהקפה," אמרה. הוא הסתכל עליה מאחור בעודה מתרחקת. הלב שלו פעם בחוזקה. הוא קיווה שלא תדבר איתו שוב.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. הוא עבד על מאמר שהיה אמור להגיש לפני יומיים. עם השולחן הייתה כוס קפה ריקה למחצה. הפרוזדור היה ריק מאדם – הסטודנטים והחוקרים האחרים כבר הלכו הביתה. אילולא הדדליין כבר מזמן היה בכביש בדרך חזרה. דפיקה קלה בדלת הפרה את הריכוז שלו, וכשהסתכל מי בפתח הזדעף.
"אה, זאת את," אמר.
לינוי עמדה בפתח, מחויכת, בסוודר צמוד ובחצאית מיני. "היי דרור, מה שלומך?" שאלה.
"בסדר. מה את רוצה?"
היא נכנסה וסקרה את המשרד, וסגרה את הדלת אחריה. "עובד עד מאוחר?"
לא היה בה דבר שהזכיר את הלינוי ההיא, המאיימת, המתריסה, שעמדה אצלו במשרד לפני שבועיים וסחטה ממנו את הציון הגבוה בקורס. הבחורה שעמדה מולו הייתה חייכנית, שמחה, פלרטטנית מעט. כאילו היו שתיים מהן. הוא הביט בה. אולי היא לא כל כך גרועה, חשב לעצמו. אבל אני צריך לסיים את מה שאני עושה.
"כן. אני צריך לסיים פה משהו. אני לא אצא מפה לפני עשר."
"מסכן שלי," אמרה בקול שעורבו בו חמלה והתנשאות.
"מה את רוצה?" הוא שאל שוב.
היא התיישבה בכיסא מול השולחן המשרדי הרחב שלו.
"חשבתי עליך שוב בימים האחרונים," אמרה.
"מה חשבת?"
"על מה ששאלת אותי. לגבי החבר שלי. אם הוא עושה את כל מה שאני רוצה, תמיד."
"ו - "?
"האמת היא שלא תמיד. הוא לא – " היא עצרה לרגע. זאת הפעם הראשונה בה ראה אותה קצת מהוססת. "הוא לא עושה את הדברים האלה. מה שראיתי בסרטונים שלך."
דרור השתתק, ושוב הרגיש את עצמו מסמיק, נבוך.
"כלומר, הוא מנסה, אבל הוא לא ממש טוב בזה. ניסיתי לומר לו מה לעשות, אבל זה לא עוזר. אתה יורד לאשתך?" שאלה לפתע והישירה אליו מבט. לא הייתה בו כל כוונת זדון. היה נראה לו שהיא באמת סקרנית.
"מה?" גמגם.
"שמעת אותי," אמרה בשקט.
הוא בלע את הרוק שלו. "אני לא חושב שזה רלבנטי – "
היא קטעה אותו. "אל תחשוב על זה יותר מדי. פשוט תענה לי על השאלה."
הוא הביט בה. האיבר שלו נע מעט במכנסיו. היא כל כך צעירה, חשב לעצמו. איך יכול להיות שיש לה כל כך הרבה ביטחון עצמי? מאיפה מגיעה היכולת הזו שלה לשאול שאלות כאלה אינטימיות בלי למצמץ? "היא לא אוהבת את זה." "אבל ירדת לנשים אחרות? נגיד שיצאת איתן לפניה?" "כן." "והיית טוב בזה?" "נראה לי שבסדר. הן נראו לי מרוצות."
היא בחנה אותו, ונראתה מהורהרת, כאילו היא שוקלת משהו בדעתה.
"אני רוצה שתרד לי."
"מה?" הוא הזדקף. הוא לא היה בטוח ששמע אותה נכון. לא יכול להיות שהוא שמע אותה נכון.
"אני רוצה שתרד לי. תראה לי אם אתה טוב או לא. אף אחד מהבחורים שיצאתי איתם לא באמת ידע מה הוא עושה. הם תמיד חמודים ונראים טוב, אבל הם גומרים מהר והולכים לישון. אף אחד לא השקיע בי, אתה יודע? אני בסך הכל רוצה לדעת איך זה מרגיש פעם אחת, כשעושים את זה טוב."
"בשום פנים ואופן לא," הוא אמר בנחרצות. "את סטודנטית. ואני נשוי."
"אף אחד לא יצטרך לדעת," היא חייכה. "אין פה אף אחד."
"ממש לא," דרור אמר בקרירות.
"אני יודעת שאתה חושב על זה בעצמך, מפנטז על זה. אל תהיה קשה עם עצמך. זה יהיה לך נעים. וגם לי. אין פה אף אחד בקומה, והדלת שלך נפתחת רק מבפנים. אלה יהיו כמה דקות, שנינו נהנה. זה יהיה הסוד הקטן שלנו."
"אני נשוי."
"כן, ובמקום ליהנות עם אשתך אתה צופה בפורנו במחשב במשרד שלך ומרגיש מתוסכל. חשבתי שאתה מפנטז על דברים כאלה? אני מבטיחה שאם תעשה את זה פעם אחת לא אדבר יותר בחיים על הפורנו שצפית ואקח את זה איתי לקבר."
הוא הסתכל עליה ושתק. היא לא אמרה זאת במפורש אבל הוא ידע שהיא שוב סוחטת אותו, משחקת על המתח שבין פיתוי לאיום.
"תראה. לכבודך אפילו לא לבשתי תחתונים, והתגלחתי. בדיוק כמו האישה ההיא בסרטון." היא הרימה את החצאית הקטנה שלה ונשימתו נעתקה. היא הייתה עירומה לגמרי תחתיה, והוא ראה את החור החשוף שלה, מבריק ומפריש מיצים. הוא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה בסיטואציה הזו. הוא היה נשוי למעלה משני עשורים ואשתו מעולם לא יזמה דבר דומה. הפה שלו היה יבש.
"בוא," היא רמזה באצבעה, ופישקה את רגליה בכיסא. "תהיה טוב והכל יסתיים תוך זמן קצר."
הוא הרגיש את גופו קם, כמו גוש ללא רצון משלו. באמת הכל יסתיים מהר. הוא ייתן לה מה שהיא רוצה, והיא תסתלק ולא תטריד אותו שוב. הוא נע לעברה, מרגיש כמו בחלום. אולי זה לא יהיה באמת גרוע. הוא אפילו ייהנה מזה קצת, על אף שאסור לו. היא סימנה על הרצפה מולה, והוא ירד על ברכיו מולה, ואחז בירכיה החשופות. העור שלה היה חלק, צעיר, נעים למגע. הוא כבר שכח איך מרגישה אישה אחרת. הוא שמע את ליבו הולם בפראות.
"יופי," היא לחשה. היה משהו ששימח אותו במילה הזו, שעזר לו להתרכז רק במשימה שמולו.
הוא קירב את ראשו אל המפשעה שלה והריח אותה. היה לה ריח נשי חזק, שהיכה בו בעוצמה והזכיר לו נשכחות. כמה אהב לעשות את זה עם האחרות, לפני כל כך הרבה שנים. הוא הרגיש את הדם זורם לאיבר המין שלו, מקשה אותו חלקית. אז נשען לפנים והצמיד את פיו ולשונו לדגדגן. אנקה חנוקה נפלטה מפיה – חלשה מכדי שמישהו מחוץ לחדר ישמע אותה בטעות, אבל רמה מספיק כדי שידע את התחושות שהוא מעביר בה.
הוא הצמיד את שפתיו וינק, והיא אחזה בראשו והתפתלה מעט. "וואו," היא התנשפה, בעודו מעביר את לשונו על הדגדגן שלה. אצבעו נשלחה ומיששה את השפתיים החיצוניות, הבשרניות של הנרתיק שלה, נגעה בהן בדרגות שונות של חוזקה, ואז חדרה ומצאה את דרכה לתוכה. לינוי קימרה את גבה במושב ועצמה את עיניה. עם הזמן הצטרפה אליה אצבע נוספת ונצמדה לדפנות הנרתיק, לוחצת ומעסה אותו מבפנים.
הוא לא ידע כמה זמן היה כך על ברכיו מולה. הוא רק זכר כשידיה לפתו את רקותיו והצמידו אותו בחוזקה אליה. היא נצמדה אליו בעוד רעד מתמשך עבר בגופה, מלווה באנחות קטנות ספורדיות. הוא הרים את ראשו והביט בה. פניו הבריקו מהמיצים שנזלו עליהן.
"דרור," היא אמרה, מתנשפת בכבדות, בעיניים נוצצות. "אתה לא רק טוב בזה. אתה מצוין."
ליבו החסיר פעימה. הוא לא ציפה למחמאה, ובאופן מוזר היא גרמה לו להרגיש גאה. הוא נותר על ברכיו וצפה בה בעודה מסדרת את נשימתה. הזין שלו היה קשה. הוא לא זכר מתי התקשה ככה בעשור האחרון בלי בכלל לגעת בעצמו.
(חלק ב' יכתב יפורסם בהנחה שיהיה עניין מהקהל)
