[דיסקליימר: הסיפור הבא מערב סצינת אונס]
הייתה לו הבעה חמורת-סבר. הוא הביט בה, רכון מעט לפנים, ושילב את אצבעותיו על שולחן העץ הכהה. היא חשה שהוא בוחן אותה והשפילה את עיניה.
"אתה בטוח, דוקטור?" היא שאלה בשקט.
"לצערי כן," הוא ענה. "תוצאות הבדיקה של בעלך חד-משמעיות. ספירת הזרע שלו נמוכה מדי בכדי להכניס אותך להריון, או כל אישה למעשה. זו אבחנה רפואית נדירה למדי, בה תאי הזרע למעשה מיוצרים באופן לא תקין. היא אינה מסוכנת לאף אחד מיכם, אבל המשמעות שלה בלתי ניתנת לעירעור. אני חושש שאין מה לעשות בנידון."
ענבר ישבה שם לבדה וניסתה להכניס מעט סדר במחשבותיה. לאחר יותר משנה של ניסיונות חוזרים ונשנים, היא ידעה שדבר-מה אינו כשורה, אבל לא ציפתה לחדשות כאלה. היא חשבה שזה אולי מזל רע, ואולי במקרה הרע יאלצו לעבור איזשהם טיפולי פוריות, אבל לא היה מקום לספק בקולו.
"תמיד תוכלו לאמץ," הוא ניסה לנחם אותה, אך היא נענעה בראשה לשלילה. "לא, אני לא רוצה לאמץ," היא אמרה בקולה הקטן.
"החדשות הטובות הן שמערכת הרבייה שלך תקינה לחלוטין. זה אומר שאת יכולה להשתמש בתוכניות לתרומת זרע," הוא אמר. "יש כמה כאלה בארץ, ואפילו אחת מאד מוצלחת שאנחנו מנהלים בקליניקה שלנו פה."
היא שוב נראתה עגמומית. "הוא לעולם לא יסכים לזה, לילד שאינו שלו. אני מכירה אותו, איך הוא חושב. זה ישבור אותו."
"ובכן, אני רק רוצה לציין שבמקרים מיוחדים כמו שלך, אחת האופציות שלנו כאן במרפאה היא ביצוע תרומת הזרע באופן דיסקרטי, ללא ידיעת הבעל."
היא הביטה בו, מופתעת. היה ניכר שהיא לא לקחה בחשבון אפשרות כזו, והיא גרמה לה לעצור, לחשב מסלול מחדש.
"אני לא יודעת ... " היא התחילה, אבל הוא הקדים אותה. הוא רכן לפנים וניסה להיראות אמפטי ככל יכולתו. "את לא תהיי בת-הזוג הראשונה שבוחרת לעשות זאת."
"באמת?"
"כן, זה יותר נפוץ ממה שאת חושבת."
"כמה ... כמה נפוץ?"
"אני לא יכול לשתף מספרים מדויקים, אבל עשרות. מכיוון שאנחנו מחויבים לסודיות רפואית מול המטופלת שלנו, ולא מול הבעל, קל לנו לארגן את התהליך. אחוזי ההצלחה שלו גבוהים, אפילו מאד. אני לא מומחה ליחסים, אבל לדעתי הצלנו אינספור נישואים דומים לשלך."
"ואיך - איך זה מתנהל?"
"זה מאד פשוט. מדובר בסדרה של מפגשים שמתנהלים עד שהמטופלת נכנסת להריון. לרוב הטיפולים מצליחים אפילו ללא התערבות הורמונלית, ובמקרה שלך הם מכוסים לחלוטין על ידי חברת הביטוח שלך."
היא בלעה. בראשה התרוצצו מחשבות על כל אותם ניסיונות כושלים, ואז על החברות שלה שכבר ילדו, וכמה שנים היא כבר מחכה למשהו כזה. הוא לא צריך לדעת, היא אמרה לעצמה. ציפינו לזה כל כך הרבה זמן, ועכשיו אם אם הוא יידע זה ישבור אותו. הוא יעזוב אותי. ואלה יהיו רק כמה מפגשים ואז יהיה לי ילד שלי. יהיה לנו ילד.
"רוב המטופלות נכנסות להיריון תוך מפגש או שניים," אמר הרופא. "זה יכול להסתיים אפילו היום."
"היום?"
"כן, במקרה התבטל לנו תור ונוכל להתחיל כבר היום עוד מעט."
היא הנהנה. ליבה הלם. היה משהו בפשטות של ההצעה שקסם לה. היא ידעה שזה הפיתרון הקל והפשוט ביותר, והיא תמיד הייתה מאד מעשית.
הרופא הרים טלפון וחייג ספרה בודדה. "תוכלי לבוא?" אמר אל תוך השפופרת; דקה קצרה לאחר מכן צץ בדלת ראשה של אחות נמוכה, מתולתלת וחייכנית. החיוך הלבבי שלה ושפת הגוף עזרו לענבר להפיג חלק מחששותיה.
"זאת הילה, האחות שאחראית על תוכנית התרומות אצלנו," הוא אמר לה. "את בידיים טובות. היא תיקח אותך לחדר הפעולה ותעזור לך להתארגן ולהתכונן. יש לי עוד תור קצר פה ואז אצטרף גם אני. זה יהיה זריז, אני מבטיח."
ענבר חייכה בקצרה וקמה מכיסאה. האחות הובילה אותה לאחד מחדרי הבדיקות הסטריליים בקליניקה המודרנית. הוא היה חשוף למדי, פרט לכמה ארונות, כיור, משקל, וכיסא גניקולוגי מאובזר במרכזו. "הנה," הילה הגישה לה חלוק סטנדרטי. "תתפשטי ותחליפי בגדים - תוכלי לעשות זאת בחדר הצדדדי שם. כשתהיי מוכנה תצאי ואני אעזור לך להתמקם ואכין אותך לפרוצדורה."
היא שנאה את תחושת הפגיעות ואת המבוכה מגופה העירום מתחת לחלוק, אבל ידעה שזה ודאי חלק מההליך. כשיצאה, סמוקה מעט, הושיטה לה הילה יד והובילה אותה לכיסא. היא נשכבה בו, בעוד האחות מסייעת לה למקם את רגליה בארכובות. "את מרגישה בנוח?"
"כן."
"יופי, את יכולה להישען לאחור ואפילו לעצום עיניים."
ענבר שמעה צלילי ארונות נפתחים ונסגרים. כשהאחות שבה לצידה עם חיוכה המרגיע. "כחלק מההכנה לפרוצדורה אצטרך לסכך אותך," אמרה, וענבר האדימה אך עצמה את עיניה והנידה בראשה. היא הייתה נבוכה מכדי לומר דבר.
עברה בה צמרמורת מחשמלת כשחשה בזרועה של האחות משתחלת מתחת לחלוק הלא-צנוע שלבשה, ובאצבעותיה נצמדות אל פתח הנרתיק שלה. הן היו מרוחות בחומר סיכה דמוי-ג'לי, והיא חשה בהן חודרות לתוכה. אנחה קטנה נפלטה מבין שפתיה. הייתה להן תחושה מוזרה מעט, ולקח לה מספר שניות להבין שהיא חשה בחמימות אנושית - האחות לא עטתה על עצמה כפפות כלשהן. ענבר חשבה שזה מוזר, שלרוב הרופאים שבדקו אותה הקפידו על דברים כאלה, אבל היא זכרה שהילה שטפה את ידיה היטב והניחה שמדובר בחלק מההליך. האצבעות הרגישו טוב מדי בתוכה מכדי שתגיד משהו כדי לעצור את תנועתן. היא כמעט לא שמה לב לרצועות שליפפה סביב זרועותיה במקביל ובמיומנות.
"רגע, בשביל מה - "
"אל תדאגי," הרגיעה אותה האחות. "חשוב שתשכבי ללא תזוזה תוך כדי ההליך. זה יעזור לנו להבטיח שהכל יעבור בזריזות, ויקטין את מספר הטיפולים למינימום ההכרחי."
"אם את אומרת," ענבר גמגמה, והביטה בידה הפנויה של האחות מלפפת סט נוסף של רצועות סביב שוקיה. אחר כך נשכבה לאחור והתמסרה לתחושות הנעימות, אפילו חריפות מעט, שהעביר בה המגע הקליני והענייני של האחות.
הילה שבה על ההליך מספר פעמים, שולפת את אצבעותיה מתוך ענבר פעמיים כדי לחזור ולסכך אותן. היא התחילה עם אצבע אחת ואחריה הוסיפה אחת נוספת, בעודה מעקלת אותן כלפי מעלה ולוחצת.
הדלת שנפתחה גרמה לה להתנער מהמצב המדיטטיבי ומהעונג, ולהיות מודעת עד-כדי-עלבון למצב החשוף והפגיע בו נמצאה: היא שכבה בעירום, מכוסה חלקית על ידי חלוק, בעוד אצבעותיה השמנמנות של האחות חופרות בתוכה. הילה לא טרחה להפסיק.
"אה, דוקטור ריבק, הגעת. הכנתי את המטופלת."
"מצוין," המהם הרופא. "איך את מרגישה, ענבר?"
"אה - " ענבר בקושי הצליחה לחשוב על המילה המתאימה כשהבינה שהוא אינו שואל אותה על מנת לקבל תשובה, אלא רק כאיזושהי ברכת-שלום. הוא שוחח עם האחות בעודו מסתובב בחדר, פותח וסוגר ארונות. הם דיברו על יום העבודה הארוך, הפקקים בדרך, וכל הזמן הזה אצבעותיה של הילה המשיכו את עבודת העיסוי שלהן. נשימותיה של ענבר הפכו כבדות, והזרמים שעברו באזור חלציה הקשו עליה לעקוב אחרי המתרחש בחדר או השיחות שהתנהלו מעל לראשה.
כשהרופא סיים את עבודת ההכנה שלו הוא התמקם מולה בחלוק הלבן שלו. "המטופלת סוככה?"
"כן, דוקטור," ענתה האחות.
"מצוין. סככי אותי גם."
בזריזות, ללא התראה מוקדמת, הוא התיר את אבזם החגורה ושיחרר אותה, ובתנועה חדה פתח את כפתור מכנסיו והפשיל אותם יחד עם תחתוניו אל הרצפה. האחות שלפה את אצבעותיה, וליפפה אותן סביב האיבר הרפוי, הבשרני, שהתגלה מולה. הן עדיין היו חלקות ומבריקות מהשילוב של חומר הסיכה ונוזלי הנרתיק של ענבר, ומרחו את התערובת על איברו של הרופא.
"רגע," אמר ענבר, וניסתה להתרומם, אך הרצועות שלופפו סביב ידיה ורגליה מנעו ממנה לזוז.
"אל תדאגי," אמר הרופא. "זה חלק מהתהליך. תשכבי שם בבקשה, ואנחנו נוכל לסיים ממש בעוד חמש-עשר דקות."
"אבל - אבל זה לא מה שחשבתי - מה אתה חושב שאתה עושה?!" היא שאלה, ושמעה את החשש מתעצם בקולה.
"אמרתי לך, זה חלק מהפרוצדורה. אנחנו נסיים פה ממש בקרוב. בבקשה תירגעי, גברת לוי," הוא השיב לה ברוגע, בעוד האחות מניעה את ידה ואוננה את איברו ההולך ומתקשח. היא הסתכלה בחוסר אמון בתרחיש מולה. היא לא האמינה שלזה התכוון הרופא כשהציע לה את הטיפולים. איזו מין מרפאה זאת? איך הם מעיזים? מה עומד לקרות לה?
היא נאבקה ברצועות והביטה בו באימה בעודו מתקמם בין רגליה המפושקות לרווחה. ידיו הפשילו בגסות את החלוק שלה והיא חשה בחום גופו.
"לא!" פלטה, וניסתה להתיר את עצמה ללא הצלחה. הוא החזיק את הזין הזקור בידיו וניסה למקם את עצמו בכניסה לחור המסוכך, אך ההתפתלויות שלה הקשו עליו. "למה אתם עושים את זה?!"
"אחות, תוכלי לרסן אותה בבקשה?" אמר בשלווה.
שני צלילים חדים פילחו את חלל החדר, ואחריהם דממה. האודם העז בלחייה ועל ידה של האחות לא הותירו שום מקום לספק - אלה היו שתי סטירות רבות-עוצמה, שגרמו לה באיבחה להשתתק ולהפסיק לנוע. ההלם שאחז בה תקע את המלים בגרונה והרפה את שריריה. היא נשאה עיניים המומות אל האחות, שעדיין חייכה במקצועיות אדיבה כלפיה, אך לא יכלה לעכל את מה שהתרחש.
"תודה," אמר הרופא, שניצל את ההפוגה והחדיר את האיבר הקשיח והעבה לתוכה במכה. הוא החליק לתוכה ללא התנגדות, והחל מיד להניע את אגנו בתנועות רחבות, מבלי לבזבז זמן יקר. היא נאנקה. היא לא האמינה שכל זה קורה. זה ודאי חייב להיות חלום, אמרה לעצמה; אך אי אפשר היה להתווכח עם התחושה שמילאה אותה, עם מה שראו עיניה, עם החום שהקרין בתוכה איבר המין הגדול.
האחות ליטפה את לחייה האדומה. "אל תתנגדי, זה רק יקשה על הרופא. זה יסתיים ממש עוד מעט. את לא תרצי שנצטרך לסטור לך שוב, נכון?"
"לא - " היא לחשה, ודמעות ניקוו בצידי עיניה. "בבקשה לא ... "
"אחות, ויברטור בבקשה," אמר. ענבר לא הספיקה לעכל את המתרחש, כשחשה באובייקט רוטט מוצמד לדגדגן שלה. היה זה ויברטור כבד וגדול ממדים, שמיד שילח זרמים חשמליים רבי-עוצמה בפלג גופה התחתון.
"לא, לא ... " השתנקה ענבר. היא לא רצתה בזה, לא רצתה בתחושות האלה. לא בסיטואציה הזו. בבקשה, לא, אמרה בליבה.
"התכווצויות הנרתיק בזמן האורגזמה הנשית מסייעות לזרע להיקלט," אמרה הילה. "מאד חשוב שתגמרי גם קרוב לזמן בו הרופא יגמור. הנה, תמצצי את אלה, זה יעזור להרגיע אותך." היא דחפה שתי אצבעות אל תוך פיה של ענבר והשתיקה את היבבות החרישיות שנפלטו ממנו.
"היא טובה," אמר הרופא, בעודו מפמפם. "אני לא זוכר מתי הייתה לנו מטופלת כזו הדוקה."
"גם אני לא. אולי המורה ההיא, בפברואר. תוכל להחזיק מעמד עד שהיא תגמור? אז לא יכולת להתאפק."
"המורה אז נאבקה הרבה יותר. את יודעת כמה זה מגרה אותי כשהן נלחמות. לא יכולתי להתאפק," ענה הרופא. "זאת הרבה יותר רגועה. אני לא צופה בעיות."
הוא הניח את ידיו על ירכיה כדי לייצב את עצמו, ושמר על קצב אחיד, מושך את איברו כמעט החוצה לגמרי ואז משקע אותו עד הסוף בתנועות מיומנות. היה ניכר שהוא עשה זאת בעבר. ההתנגדויות של ענבר פחתו משמעותית ביחס לתחילת ההליך, והיא חדלה למשוך ברצועות או אפילו להתייפח. היא רק שכבה תחתיו ועצמה את עיניה וקיוותה שהכל יסתיים.
"אני חושבת שהיא קרובה, דוקטור," אמרה האחות.
"יופי. בואי ננסה להיות מסונכרנים הפעם," אמר הרופא. "תוכלי להתחיל פרוטוקול חניקה?"
"כן, ודאי," ענתה האחות.
ענבר ההלומה-למחצה חשה באצבעות נשלפות מפיה בבת-אחת, ולפני שיכלה להבין מה מתרחש סביבה, הרגישה בידה של האחות נצמדת לגרונה ונכרכת סביבו. עיניה נפערו בתמהיל של תדהמה ופחד כשהבינה שאינה מסוגלת לנשום. הויברטור ביד השנייה הוצמד ביתר שאת לדגדגן. היא חידשה את מאבקה ומשכה ברצועות בחוזקה, מנסה להשתחרר מהכיסא ומהאחיזה של האחות, ללא הועיל.
"אתה קרוב?" שאלה הילה, והוא הניע בראשו לחיוב בין התנשפות להתנשפות.
"החניקה תמיד עובדת," הוא פלט, כמעט ללא אוויר. "מדהים איך הכוס של הכלבות האלה מתכווץ כשאת חוסמת להן את האוויר."
המלים בקושי נרשמו בתודעתה ההולכת ומתערפלת של ענבר. היא ידעה שזו אינה שפה רפואית, שהשיחה ביניהם והמאורעות כבר חרגו מזמן מהמקובל והנורמלי, אבל היא לא יכלה לחשוב על שום דבר מזה; היא רק ידעה שהיא חייבת לנשום, חייבת להסיר את היד המתהדקת מצווארה. חושיה התחדדו - המגע של ידה של האחות, הויברטור הרוטט, האיבר המלא שמנסר אותה ואז מפסיק. היא ראתה את הרופא קופא במקומו בשעה ששדה ראייתה נמלא בהבזקים, והיא ידעה שהיא גומרת. פיה נפער באופן לא-רצוני, אך אצבעותיה של הילה חנקו את קולה. גלי אורגזמה היכו בה שוב ושוב, והיא חשה בהתכווצות הלא רצונית של כל שרירי הליבה שלה שגרמו לגופה לרצות להתכרבל בתנוחה עוברית. הרצועות מנעו ממנה לעשות זאת, והיא התפתלה במושב כאילו היכו בה במכות חשמל. היא חשה באיברו של הרופא פועם בתוכה שוב ושוב בעוד כל זה קורה, בשרירי הנרתיק שלה חולבים אותו, בזרע הסמיך ממלא אותה פעם אחר פעם.
ואז הכל פסק.
הויברטור וידה של הילה הוסרו בבת אחת, וענבר נאבקה למלא את ריאותיה באוויר. היא גמעה את החמצן במנות גדושות בעוד שאריות האורגזמה שלה מטיילות בגופה מקצה אל קצה. הרופא שלף את עצמו מתוכה והתרחק, והאחות הגישה לו מטלית בה השתמש כדי לנגב את איברו. היא הסתכל במטופלת בעניין כמעט מנותק וסטרילי, כאילו הייתה בסך הכל איזשהו ניסוי עליו אולי יצטרך לחזור. הזרע שלו טפטף מבין רגליה המפושקות על הרצפה.
"ההזרעה בוצעה," אמר, בעודו מנגב את האיבר ומרים את מכנסיו.
"תצטרך עזרה במשהו נוסף, דוקטור?" שאלה האחות בנימוס.
"לא, אני חושב שאני אשאיר אותה בידיים שלך. תוכלי לעזור לה להתנקות ולהתלבש?"
"ודאי," אמרה הילה, וחייכה אליו. הוא חייך בחזרה. זה היה אחר-צהריים נעים במיוחד. הן לרוב נסערות אחרי, אבל היו להילה את הדרכים שלה להרגיע אותן. במקרה הכי גרוע היא תמיד יכלה לחשוף בפני ענבר שיש להם את ההקלטות מחדר הייעוץ, בהן היא הסכימה לשקר לבעלה. אבל לדעתו במקרה הזה לא יהיה בכך צורך. הוא כבר ידע לזהות את מי תצטרך שיכנוע נוסף ומי לא. הוא הכיר את הטיפוס שלה, זה שבסוף עושה את מה שצריך בשביל להשיג את מטרתו. והוא ידע שהיא תחזור לטיפולי ההמשך.
הן תמיד חוזרות.
