רק חיים, צחוק, אהבה יכולים לעמוד לנו כנגד רוע מוחלט.
ביום ראשון נאלצתי לנסוע למודיעין, לקניון עזריאלי, מסיבות השמורות במערכת. המחזה שנגלה לעיניי היה עצוב: הקניון היה נטוש, החנויות סגורות. התאורה דלקה אך פרט לכך לא היה ניתן לראות נפש חיה במבנה. במקום בו היו חיים עד לפני יומיים כעת שרר שקט, כמעט כמו בשורה מתוך שיר. אם ציפורים אינן נראות, המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך.
שלושה ימים אחר-כך הרחוב הישראלי שב לחיים, גם אם לאט-לאט. אל מול החידלון שמציעים לנו אויבינו, נפתחו חנויות, אנשים שבו לעבודה, מסעדות נפתחו, מוקדנים שבו לאייש מוקדי שירות. ובכך, בעודנו בוכים ומתאבלים, הנשק הכי טוב שיש באמתחתנו להילחם בשנאה שמופנית כלפינו הוא החיים עצמם, וההוכחה שגם מול שיטנה יוקדת אנו יודעים לעמוד בגו זקוף ולא להרכין ראש. לחיות. להיות חברה מלוכדת, חיה, עם אחת הכלכלות החזקות בעולם עם תוצר לנפש שעולה על זה של גרמניה. גם בכלוב אני מחכה ליום בו אנשים ישובו להעלות פוסטים של זימה. זה ייקח זמן, אבל זו הצורה שלנו להתריס כנגד המוות ולומר לו, לך בבקשה, אנחנו עסוקים; אל תפריע לנו להזדיין.
רק חיים, צחוק, אהבה יכולים לעמוד לנו כנגד רוע מוחלט. כל אלה, וגם לא מזיק איזה קנה אחד חלול ואפל של תבור X95 פלאט-טופ, עם ניצרה משוחררת, שמביט לרוע ישר אל תוך הלבן של העיניים. שכנינו מעבר לגבול לא הקימו מעולם חברה מצליחה, או בית חולים ברמה עולמית, או מוסד אקדמי שאפשר להתגאות בו, משום שכל מה שהם יודעים הוא רצח ואלימות; הם מחנכים את ילדיהם לאנטישמיות והתקרבנות במקום ללמד אותם את לוח הכפל או את המגנה-כרטה. השנאה שטבועה בהם לא רק מתפרצת כלפי חוץ אלא גם מכרסמת בהם ומעכלת אותם מבפנים. הם רק קו-מתאר חלול של עם. במשך עשורים הם לא השכילו להיטיב את עצמם ולהעריך את העובדה שהשמש זורחת עליהם כל בוקר. הם אף פעם לא למדו איך לחיות, כמונו; ועכשיו, הם עומדים ללמוד איך למות.
