3.
זה שב ועלה במחשבותייך במשך כל היום - התמונות ההן, שלך, בין הרגליים שלה. לא האמנת שעשית זאת. ישבת שם ותהית מה בדיוק קרה בשם, בסלון בדירה ההיא; ותהית מה יקרה הלאה. יובל היה אמור לשוב רק בעוד שבוע. זה היה יותר מדי, וחשת שאת לא יודעת כיצד להתמודד עם התחושות שהציפו אותך.
ואז, בערב, בבית, שם היא שוב הייתה, משוחחת עם אורן. זה הרגיש לך כל כך מוזר אחרי מה שקרה ביניכן בבוקר. היא חייכה אלייך שוב, אולי ברמיזה, להזכיר לך שהיא בעצמה לא שכחה. אבל ממילא היה לאגם חיוך תמידי מסוג כזה או אחר. והיא ואורן שוב שוחחו במהלך כל ארוחת הערב.
הייתה לך פגישה באותו הערב של קבוצת היוגה שלך. היית צריכה ללכת. זה היה מטורף - ידעת שהיא תמשיך לפלרטט עם אורן ברגע שתצאי. זה הטריף אותך, אבל לא יכולת לבטל, הן סמכו עלייך וכבר הבטחת להן שתגיעי.
בהית בהם כשקמת והתכוננת לעזוב. אגם ניגשה אלייך כשעמדת לעזוב וידך כבר נחה על ידית הדלת, ויצאה איתך אל הפרוזדור.
"את לא יכולה לעזוב אותי פה ככה," היא אמרה בשקט, ונעצה בך מבט מלא ציפייה. התבוננת בה, מבלי לדעת מה לומר.
"בואי," היא אחזה בידך והובילה אותך אל תוך דירתה הסמוכה. כן, עשית זאת שוב - כרעת ברך מולה בבגדי היוגה הצמודים שלך וירדת לה. היא ציחקקה כשסיימת ואמרה, "את יודעת, את יכולה ללמוד להיות ממש טובה בזה." עזבת מבלי לומר מילה.
היית חסרת מיקוד בשיעור היוגה. רצית רק לשוב הביתה - לא יכולת לסבול את המחשבה על אגם ואורן שם, יחד, צוחקים. ברגע שהשיעור הסתיים לא התמהמהת ונהגת הביתה במהירות.נעדרת רק שעה וחצי.
הם ישבו שם, יחד. אורן הסתכל בך במבט מוזר. לרגע חשבת שהם שכבו יחד, אבל זה לא נראה כך. ניגשת אליו. "הכל בסדר?" שאלת בקול נמוך, משתדלת שאגם לא תשמע את תוכן הדברים.
"אגם אומרת ... שירדת לה," הוא אמר, בקול שהיו מעורבבים בו חוסר אמונה וחוסר סבלנות. חשת כאילו חטפת אגרוף בבטנך. הבטת בו לרגע, וניסית לחשוב כיצד להתאושש ומה לומר.
"מותק, אתה לא חושב שזה משוגע?" השבת לו. הוא החזיר לך מבט, וכעת נשקף מעיניו רק כעס.
"תגידי שלא עשית את זה," הוא שב ואמר, הפעם בקול גבוה יותר - זה היה ברור שאגם שומעת את חילופי הדברים ביניכם בבירור. הסבת אליה את ראשך. היא הסתכלה בכם בעיון. פתחת את פיך כדי להשיב, אבל לא יכולת. מה כבר יכלת לומר?
הוא המשיך להתבונן בך. ראית כיצד מבטו הופך מכעס למשהו אחר. רתיעה? לא ידעת בדיוק. חשת כל כך קטנה. "תראי לי," הוא אמר לבסוף.
"מה?"
"אני רוצה לראות את זה. כבר עשית את זה, לא?"
"מותק, לא!"
"תראי לי איך עשית את זה, או שאני נשבע, אני ... אני אעזוב."
"מותק, זה משוגע!" הגנבת עוד מעט לעבר אגם. למה היא לא מסתלקת כבר, זעמת בתוכך. כל אדם נורמלי היה ממציא איזה תירוץ ומסתלק אם הזוג שלפניו היה נכנס לויכוח. לא, זה היה יותר מויכוח, זה היה טורנדו, והוא עמק לשאוב אותך ולטלטל את עולמך.
"ממש עכשיו. אני אעזוב. עם אגם."
לא ידעת אם הוא מבין את משמעות דבריו. האם הוא ידע כמה זה יכאיב לך? האם הוא באמת התכוון ללכת עם אגם בחזרה לדירה שלה, ולעשות שם - מה? מה באמת קרה ביניהם? על מה הם דיברו לפני שנכנסת? עמדת שם ובהית בו. אגם קמה וניגשה אלייך, והתיישבה על כיסא המטבח הסמוך.
"קדימה," הוסיף אורן.
מה עוד יכלת לעשות? ירדת על ברכייך שם מול אגם, ואז הרמת את עינייך בחזרה אל אורן. הוא החזיר לה במבט מלא תוכחה וציפייה, והמתין. הסתובבת חזרה לאגם. היא כלל לא התאמצה להרים את שמלתה הפעם, וחיכתה, עד שידייך אחזו בשמלתה והרימו אותה, הפשילו את תחתוניה ופישקו את רגליה. כן, עשית זאת שוב. ממש שם, מול שניהם, מול אורן. הוא עקב אחריכן מבלי לומר מילה. גם אגם לא, אבל כשהצצת כלפי מעלה שוב יכולת לראות את השרידים של אחד מהחיוכים המתנשאים שלה.
ואז זה הסתיים, בסדרת גניחות קטנות של אגם, ושלולית של רטיבות על פנייך ועל הכיסא. נעמדת וחיכית לשניהם בראש מושפל. אורן לא הסיט ממך את מבטו, ואז הסתובב ועזב את הדירה מבלי לומר דבר. נותרתן רק שתיכן. אגם חייכה ונופפה לך לשלום, ועזבה גם היא. עמדת בשתיקה במרכז המטבח, ונתת לאירועים לשקוע, ואז ניגשת לדלת הדירה ופתחת אותה. הסתכלת במורד הפרוזדור. לא היה שם איש.
התיישבת על הרצפה מבלי להאמין. אורן לא שב. ישבת על הספה בסלון עד חצות, לבד.
באותו הלילה שכבת במיטתך, מבלי להאמין לדבר. זה היה סיוט - היה נראה שכל מה שעשית היה שגוי. כל החלטה שקיבלת רק סיבכה אותך עוד יותר. איך הגעת למצב הזה? האם זה מה שאגם ניסתה לעשות ביומיים האחרונים?
בבוקר גררת את עצמך מהמיטה. לא היה זכר לאורן. כשסיימת להתלבש ונכנסת למטבח היא עמדה שם - אגם. הבטת בה. היא רמזה באצבעה אל עבר הרצפה שמולה. לא האמנת שהיא שוב שם, אחרי כל מה שקרה ביניכן אתמול. היא עמדה והסתכלה בך, ואת הסתכלת בה בחזרה. היא ציפתה ממך לעשות זאת, כאילו זה היה הדבר הטבעי ביותר שבעולם.
כרעת מולה. הרמת את שמלתה. היא לא לבשה תחתונים. הצמדת את ראשך בין רגליה, וחדרת אליה עם לשונך. לא ידעת למה עשית זאת, אבל זה כבר לא שינה. עשית זאת שלוש פעמים בעבר, ועכשיו אורן עזב. היא לפתה את ראשך ושוב מרחה את עצמה עלייך כשגמרה, ואז, כששבת והתרוממת, חייכה לעברך ועזבה. הלכת לעבודה.
4.
הגעת הביתה. אורן לא היה בנמצא. ישבת שם וריחמת על עצמך, ואז קמת כדי להכין ארוחת ערב. הדלת הקדמית נפתחה ודרכה פסעו אורן ואגם. אגם ניגשה אלייך ונדה בראשה. היא רצתה סיבוב נוסף. הסתכלת באורן. הוא הסיט את ראשו במכוון - הוא לא רצה להסתכל עלייך. ניגשת אליו ואחזת בזרועו.
"תתרחקי ממני," הוא אמר, ספק בקול, ספק בלחישה. נעצרת ונעמדת מולו. הוא עדיין מיאן להביט בך. "תעשי את זה," הוא הוסיף. אגם התיישבה שם, על הכיסא במטבח, והרימה את השמלה. כרעת ברך מולה ועשית זאת שוב. תוך כדי, אורן חימם שאריות מהמקרר במיקרוגל, וכשסיימת המתינה לך ארוחת ערב על השולחן; אבל שניהם עזבו מיד והותירו אותך לבדך.
ישבת שם אחרי שסיימת לאכול. שתית כוס יין. לא הדלקת את הטלוויזיה, או גללת בפלאפון; פשוט ישבת שם, מוחך מתרוצץ לאלפי כיוונים מבלי להגיע לשום מקום. לבסוף קמת והלכת לישון מוקדם, אבל לא יכלת להירדם.
שמעת קולות מהסלון. האור נדלק. אורן ואגם נכנסו לחדר השינה. "הזמן לפינוק לפני השינה שלי," אגם אמרה בעליצות.
"בבקשה, פשוט עזבו אותי," מלמלת. הם לא. אורן הדליק את מנורת הלילה בסמוך למיטה.
"היא ביישנית," אמרה אגם, וטיפסה על המיטה. היא הניחה את רגליה משני צידי ראשך, והרימה את שולי כותונת הלילה שלה, ואז בעדינות התיישבה על פנייך. פשוט פתחת את פיך וקיבלת אותה עם לשון זקורה. כשסיימתן, היא התרוממה והותירה אותך שם, על גבך, בוהה בתקרה, בפנים רווי-מיצים, ועזבה עם אורן. ידו הייתה כרוכה סביב מותניה כשיצאו מחדר השינה וכיבו את האור אחריהם.
בבוקר הם באו שוב, כשהיית במקלחת. כרעת שם על ברכייך מולה, לאחר שהורידה את מכנסי הפיג'מה שלה. הייתה עירומה ונטפת מים. אורן רק הביט.
וכך זה היה: שלוש פעמים ביום, למשך שאר השבוע. בבוקר יום שבת אגם הובילה אותך אל דירתה. אורן היה בחלוק מקלחת והכין ביצים וטוסט. היו רק שני מקומות בשולחן. אגם התיישבה על אחד מכיסאות המטבח וירדת מולה, ואז היא שלחה אותך חזרה.
ישבת בדירה שלכם. לפחות מה שחשבת שהייתה הדירה שלכם, עד לאחרונה. לא רצית ללכת לשום מקום, אבל גם חשת את הקירות סוגרים עלייך, תחושת מחנק שהחליקה בגרון. לא ידעת לאן תוכלי ללכת. שמעת את דלת הדירה נפתחת ואת שניהם מסתלקים לאנשהו. בסופו של דבר נותרת שם, בסלון, מבלי ללכת לשום מקום. ואז שמעת את דלת הדירה שוב נפתחת, והנחת שהם חזרו.
הפעמון צלצל. פתחת את הדלת. יובל עמד שם. "היי," הוא אמר. "בדיוק חזרתי ואגם לא פה." הוא נכנס פנימה. ודאי שמעת אותו נכנס לדירה לפני רגע. "יש לך מושג איפה היא?"
"לא," ענית בכנות.
"הקדמתי את הטיסה חזרה ביום כי התגעגעתי אליה, וזה המזל שלי. את יודעת, אני לא יכול לסבול לא לראות אותה אחרי כמה ימים - טוב, את מכירה אותי. השתגעתי. פשוט הייתי חייב לחזור. ועכשיו היא לא פה," יובל תמיד היה דברן, אבל אפילו כשעצר והמתין לך, לא אמרת דבר. הוא המשיך, "את יודעת, חזרתי מוכן לפעולה, אם את מבינה את כוונתי."
הבנת את כוונתו. יובל היה יפה-תואר, אבל יותר מכך המתח המיני בינו לבין אגם היה נוכח גם כשלא התאמצו בכך. ידעת שהוא מתבדח. הוא חייך אלייך. אהבת את הצורה בה חייך. לא היה בו דבר מההתנשאות המרומזת שבחיוכים של אגם; דווקא היה בו משהו תמים בהרבה. הוא הזכיר לך שעבר יותר משבוע מאז אורן נגע בך, ועורר בך תחושות איתן לא רצית להתעמת באותו הרגע.
"אתה צריך ללכת," אמרת לפתע. הוא נתן בך מבט מופתע, מעט מבולבל.
"טוב, בסדר," משך בכתפיו. הוא לא ידע כמה מפתה הוא נראה לך באותן דקות ספורות. "נתראה יותר מאוחר אולי?" כשעזב, נכנסת לחדר האמבטיה ואוננת.
אגם ויובל שבו באותו אחר-צהריים - הם פתחו את דלת הכניסה ונכנסו, ככל הנראה עם המפתח של אורן. "טוב, אז בואי נראה," אמר יובל. אגם לא אמרה דבר; היא עמדה מולך עם אחד מאותם חיוכים בלתי-נסבלים. יובל הניח את ידיו על מותניו. "תקשיבי, שמעתי מאגם מה באמת העסיק אותך פה בשבוע האחרון. אני חייב לראות את זה."
"בואי," הוסיפה אגם. "תהיי ילדה טובה בשבילנו."
הם אחזו בזרועותייך ובכתפייך בעדינות ולחצו קלות עד שכרעת מולם. ידעת מה עלייך לעשות.
"קדימה, אני רוצה לראות את זה," דחק בך יובל. אגם לבשה הפעם חצאית קצרצרה. היא הפשילה אותה ואת תחתוניה ונותרה בנעלי ספורט ובסוודר לבן וצמוד. הצמדת אליה את שפתייך. עד מהרה היא אחזה בראשך, כפי שנהגה לעשות כשהיצר השתלט עליה, ודאגה לחכך את פניך במיציה. יובל עמד לצידכן והתבונן במחזה, מהופנט, בעודו נשען על הדלפק במטבח.
"את צודקת. היא אוהבת את זה אפילו יותר ממנו," הוא אמר לבסוף.
"כן, היא לא יכולה בלי זה, על בסיס יומי. כבר שבוע." אגם ענתה.
"נראה לי שכדאי שאחזור אליו."
"כן, בהחלט. ואל תרחם עליו. הוא אוהב את זה חזק."
