מכל הדברים, היו אלה החריקות של השולחן שזכרה תמיד אחר כך. אוזנה הייתה צמודה לעץ הישן, והחריקות המונוטוניות, המחזוריות, הדהדו בראשה. היא שאלה את עצמה מדוע הם לא טורחים לתקן אותו, זה באמת לא היה בסדר. מבטה נדד אל הסלון, שהיה שרוי באי-סדר. גם הסלון שלה נראה פעם כך, לפני חמש עשרה שנה, כשהייתה סטודנטית. בדיוק כמוהם. בזוית העין ראתה את הבחורה, מסדרת ערימה של עיתונים בסלון. היא הייתה צעירה, בתחילת שנות העשרים שלה, דקיקה ויפה.
קולותיהם ריחפו בירכתי התודעה שלה. היה לו קול עמוק, נעים, כזה שהיה גורם לבחורות ודאי לרצות לדבר איתו שעות. היא לא הבינה מה הוא אמר. זה לא מאד שינה לה. הם דיברו על סוף השבוע, על ההורים שלה. היא הכירה את הויכוחים האלה. הם הלכו להורים שלו בשבוע שעבר ועכשיו היה תור ההורים שלה, היא אמרה. הוא היה שקול, ענה לה במשפטים קצובים, בין התנועות. המשפטים היו תלויים בעננה מעל ראשה ועירסלו אותה. ידיו אחזו במותניה. גופה היה כפוף, צמוד לשולחן. הבחורה כעת הייתה מולה, ואחת מידיה הדקיקות והשבריריות-למראה דאגה להצמיד את ראשה המסובב אל השולחן בנחישות שלא הייתה ניכרת מגיזרתה הצנומה.
שמלתה הייתה מופשלת ותחתוניה היו כרוכים סביב ברכיה. לא היו שום גינונים, לא היה כל מאמץ להעמיד פנים שיש סיבה כלשהי אחרת לבואה. ממילא לא היה להם הרבה זמן. היא קיבלה את הודעת הטקסט לפני רבע שעה, אמרה לבן זוגה שהיא יוצאת להליכת הערב שלה, והוא הנהן והמשיך לצפות בטלוויזיה. עשר דקות לאחר מיכן, היא הרגישה את הסטודנט הצעיר נע בתוכה.איברו נבלע בין ישבניה, קשה צעיר ורעב. בהתחלה היה לה קשה להתרגל לרעיון, אבל היא למדה כיצד להתכונן למפגשים. בפעם הראשונה היה עדין, הראה לה כיצד לשים את חומר הסיכה, דאג שלא יכאב לה. אחר כך כבר היה הרבה פחות עדין, והיה בועל אותה בפראות חסרת עכבות. היא שאלה את עצמה מדוע היא תמיד חוזרת. איך הודעה אחת שלהם מסוגלת להפוך את כל הערב שלה. הם היו לא צפויים, פרט לכך שידעה שעליה לצפות לזה פעם או פעמיים בשבוע. הליכות הערב שלה הפכו יותר תכופות וארוכות.
בקרוב יגמור, ואז תצטרך להרים את תחתוניה, להודות להם ולחזור לפני שתיעדר זמן רב מדי. הם נפטרו מהקונדום כבר לפני חודשים, אחרי תקופת הסתגלות ראשונית. היה אסור לה לנקות את עצמה. היא חשבה על בן זוגה, לבד בדירתם, ודמיינה איך, אולי, יותר מאוחר בערב, שוב יגהר מעליה בתנוחה מיסיונרית בשעה שהזרע יטפטף מתוך ישבנה על המזרן בלי שיידע מזה כלל. היא התגעגעה אליו, אבל הסטודנט הצעיר שמאחוריה, שיכול היה להיות אפילו בנה, שלח בה גלים של כאב ועונג עמוק שלא חשה כבר שנים. היא ידעה שלא תזכה לגמור הערב. לא שהיה להם אכפת במיוחד, הם מעולם לא אסרו על כך. היא אף פעם לא הייתה גומרת במפגשים. היה בזה משהו ששימח אותה. אם הייתה גומרת, זה היה איכשהו גורע מהמפגש, גורם לה להרגיש שרק תאוות בשרים פשוטה מביאה אותה אליהם שוב ושוב; אבל זה לא מנע מידה להתגנב מטה, בין רגליה, ולגעת בעצמה, בשעה שהאזינה לחריקות השולחן הישן.
