היא עמדה מולו בפה פעור, ספק רותחת, ספק המומה, והטיחה את ידה בשולחן המטבח. הרעש הדהד ברחבי הדירה. כבר לא היה אכפת לה.
“איך קבעת את הטיול הזה עם נועה? אני לא מבינה אותך!”
הוא נאנח. “שאלתי אותך אם יהיה אכפת לך אם אסע לאמסטרדם לכמה ימים בלעדיך ואמרת שלא. אני לא מבין על מה אתה מתעצבנת?”
“אבל לא עם נועה, לא עם האקסית שלך! לא חשבת להזכיר את הפרט הזה? שיהיה לי אכפת?”
“אמרתי לך כבר מזמן. מה שהיה בינינו נגמר מזמן. את יודעת, את הרבה פחות מושכת כשאת מקנאה.” היה לו מבט משועמם מעט, והדבר רק הכעיס אותה יותר.
“אבל לא חשבת לומר משהו בעניין? להתייעץ איתי לפני שאתה מזמין?” היא הרגישה את הדם מציף את פניה.
הוא שוב נאנח. “תראי, אני לא מוכן לדבר איתך כשאת ככה. אם את רוצה בכל זאת לדבר, את מכירה את החוקים.”
“לעזאזל עם החוקים,” אמרה בכעס. “זה לא אחד מהמשחקים שלך. אני מדברת איתך ברצינות עכשיו.”
הוא שלח את ידו והניח אותה על לחייה. הייתה רק חמלה בעיניו, בעוד עיניה רשפו; אך היא לא ניסתה להעיף את ידו. “גם אני,” הוא אמר בשקט. “אני רואה שאת כועסת ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות להביע את עצמך, אבל את יודעת מה התנאים שלי.”
היא לא אמרה דבר ורק הביטה בו בכעס ובידיים קפוצות. הוא הוריד את ידו. “אני אתן לך כמה דקות להתכונן ואז אחזור.”
הוא לא המתין לתשובה ושם פעמיו לחדר השינה. היא שמעה את הנקישות של סוליות נעלי האוקספורד שלו מתרחקות. לא יכול להיות שהוא רציני, חשבה לעצמה. איך הוא מעז? איך הוא עוזב כך ללא שום רגשות אשמה בעיצומו של ויכוח?
כשהוא חזר כמה דקות לאחר-מיכן, הוא הסיר את הג'ינס והנעליים שלבש, ואיבר מינו החצי-קשה כבר השתלשל בין רגליו. היא לא יכלה לזוז. היא שנאה אותו באותו הרגע, שנאה יוקדת. איך הוא מעז.
הוא ניגש אליה ובעדינות הניח את ידו על כתפה. “אני אעזור לך,” אמר בשקט, כפי שרוכב מדברת אל סוס. “אל תילחמי בזה. זה יעשה לך טוב.”
היא הניחה לו לסובב אותה, מבלי לגמרי להבין מדוע. הוא עזר לה להתכופף לפנים, והיא נאחזה במשענת הכיסא שמולה בשעה שהפשילה את מכנסיה עד לברכיים. היא הייתה בתנוחה הזו פעמים רבות בעבר, אך מעולם לא כך. אלף תחושות מילאו אותה, אך הוא התייחס אליה כבכל פעם; אולי היה מעט יותר זריז ויעיל מהרגיל, אבל הייתה ענייניות חדורת-מטרה בתנועותיו. אצבעו המשומנת החליקה אל תוכה, ואחריה, במהירות וללא גינונים מיותרים, הוא נצמד אליה עם האיבר. היא חשה בו מתקשה במהירות מאחוריה.
“אל תתנגדי,” אמר. “תשחררי. תני לכעס לעזוב אותך.”
הראש של איבר המין הקשה שלו החליק פנימה אל תוך פי הטבעת שלה ללא התנגדות מיותרת. היא יכלה לחוש ברגליו נצמדות לשלה, ובאשכיו הכבדים.
היא עצמה את עיניה ונרעדה, מבלי לדעת האם זה מכעס או סיבה אחרת.
“אני בתוכך,” הוא לחש לה. “עכשיו אני מוכן להקשיב לך. דברי איתי, קטנה שלי. תני לי לעזור לך להרגיש יותר טוב.”
פניה בערו. היא רצתה לומר משהו, לקרוא לו באיזה שם מזלזל במיוחד. בן-זונה. נבלה; אך המלים נתקעו בגרונה. ידיו אחזו בשני צידי מותניה, והיא הניחה לו לבעול אותה כך, באמצע הסלון, כנגד שולחן האוכל. הזין הגדול שלו מילא אותה, פלש לתוכה, והיא לא הצליחה להתפקס. היא חשה לפתע כאילו נרדמה בסירה קטנה על החוף, והתעוררה באמצע של ים גדול, כחול, שהשתרע לכל עבר עד האופק, והיא חיפשה נואשות אחר חוף-מבטחים.
“אל תעזוב אותי,” אמרה לפתע, וחשה בחמימות של הדמעות כנגד לחייה.
“אני לא אעזוב אותך, קטנה שלי.” הוא חיבק אותה מאחור והצמידה את אגנו אליה. תנועותיו היו קטנות וזריזות, והוא לחש, “אני לא הולך לשום מקום. אני פה איתך.”
