גלריה

מי היה מנחש שאי פעם הייתי שוקל לכתוב פוסט על שירה, ועוד בכלוב מכל המקומות? אני מתנצל בפני כל מחפשי הזימה בבלוג, אבל הפעם אדבר על משהו שונה, טרחני ומשעמם, שמציק לי תקופה ארוכה. מעולם לא אספתי ספרי שירה, ואני קורא בה רק לעתים מבלי לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות האחרונות בתחום, אבל אפילו פיליסטיני כמוני - לא לבלבל עם פלסטיני, בבקשה - יכול להרגיש שמשהו מאד מדכא עובר על השירה. אני לא בטוח שלמישהו אכפת מהנושא הזה, אבל אכתוב עליו בכל מקרה כי הוא צורם לי מאד, אפילו שהוא לא מאד רלבנטי. קודם כל, מסר חשוב ליושבי ויושבות הכלוב:

לְהַעֲבִיר אֹסֶף שֶׁל שׁוּרוֹת
בְּנַקְדַן אוֹטוֹמָטִי וְאָז
לִשְׁבֹּר אוֹתָן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ עַל פְּנֵיהֶן
כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁרְאִיתֶם בְּכִתָּה י"א בְּסֵפֶר שִׁירָה
לֹא הוֹפֵךְ מַשֶּׁהוּ לְשִׁיר,
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִמְרֹחַ לִיפְּסְטִיק
עַל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי יַהֲפֹךְ אוֹתִי
לְאִשָּׁה.

כן כן, גם השבירה של המילה האחרונה לא הופכת את זה לשיר. אבל לא על זה באתי לדבר. כלומר, קצת. זה קצת מזה. אני רוצה להביא שתי דוגמאות מהשירה המודרנית ולהשוות אותן לשתי דוגמאות משירה יותר קלאסית, ולהסביר מדוע השירים המודרניים שבחרתי גרועים במיוחד. אתחיל בשיר של משורר ישראלי מודרני, יחזקאל רחמים, בשם "מה אתה רוצה להיות":

וְיֵשׁ שֶׁהַשָּׁעוֹן מֵאֵט אֶת מִצְעָדוֹ
זַרְקוֹר שֶׁל אוֹר-אֱמֶת חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ הָעוֹר,
וּמְחוֹגִים שֶׁחֲדֵלִים מִלְּשַׁסֵּעַ וְלִדְחֹף
קָדִים בְּהַזְמָנָה לְהִשָּׁמֵט מִתּוֹךְ הַנּוֹף,
לִסְכֹר עוֹלָם רוֹטֵט לְרֶגַע כְּדֵי לִרְאוֹת
מִי הָיִיתָ עַד עַכְשָׁו, וּמָה אַתָּה
רוֹצֶה, מָה אַתָּה רוֹצֶה
לִהְיוֹת.

אוקי. אני בטוח שיחזקאל הוא בנאדם מאד נחמד, אבל משורר הוא לא, אפילו שקיבל את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ב-2012. זה אוסף של מטאפורות ודימויים - רובם חסרי משמעות - שמדברים על "זרקור של אור-אמת" (מה זה?) שחודר אל תוך העור (נשמע מסוכן), ואז מחוגים קדים (למי?) כדי להישמט מתוך הנוף (למה?) כדי לסכר עולם רוטט (זו רמיזה לפיזיקת הקוונטים?), וכל זאת כדי להגיע לשאלה מה אתה רוצה להיות. חשוב לחזור עליה פעמיים כמעט כמו שחשוב לנקד כל שורה, כאילו שאם היה רושם עכשיו ולא עַכְשָׁו לא הייתי יודע למה הוא מתכוון. מה בכלל יש בשאלה הזו? למה אתה שואל אותה? מה אתה מנסה לומר? מה אני רוצה להיות? מאיפה אני יודע. תפסיק להאיר עליי בזרקור שלך, אני גם ככה נמצא בסיכון מוגבר לסרטן העור. ואל תהיה עצלן. אל תשאל אותי ותתן לי לענות. כמו צלם שמשתמש בפילטרים כדי לתקן תמונה משעממת, המשורר מתחבא מאחורי אוסף של דימויים לעוסים כדי לחפות על העובדה שבסה"כ הוא אומר משהו מאד שטחי ומשעמם. מי אתה? לאן אתה הולך? למען ההגינות, יש חלק נוסף לשיר הזה, מביך אף יותר, שמסתיים בשורה "וזוהי הדרך - דרכך וחייך". כלומר, אתה הולך לאן שאתה הולך. אלה החיים שלך, עזוב אותי באמא שלך, תעשה מה שאתה רוצה. נגיד תודה רק שלא חתם ב"אם אין אני לי מי לי?"

עכשיו נסתכל על שיר אחר, שכתב משורר אנגלי בשם רופרט ברוק בתחילת המאה העשרים. אתנצל מראש שהדוגמאות הטובות שאביא לקוחות מהשירה האנגלית אותה אני מחבב. זה לא שאין משוררים ישראלים טובים, אני פשוט מכיר אותם הרבה פחות. הנה השיר של ברוק:

If I should die, think only this of me:
That there's some corner of a foreign field
That is for ever England. There shall be
In that rich earth a richer dust concealed;
A dust whom England bore, shaped, made aware,
Gave, once, her flowers to love, her ways to roam,
A body of England's, breathing English air,
Washed by the rivers, blest by suns of home.

And think, this heart, all evil shed away,
A pulse in the eternal mind, no less
Gives somewhere back the thoughts by England given;
Her sights and sounds; dreams happy as her day;
And laughter, learnt of friends; and gentleness,
In hearts at peace, under an English heaven.

זהו שיר שנכתב בתגובה למלחמת העולם הראשונה. שיר פטריוטי שודאי גורם גם ללב הישראלי להתכווץ לרגע, כשאנחנו חושבים על כל החיילים שלנו שנפלו במערכות ישראל אי שם בשדות-אויב ולא שבו הביתה. בניגוד ליחזקאל רחמים, ברוק אינו זקוק לדימויים. הוא חותך ישר ללב העניין: החייל, האדמה בה הוא קבור, והזיכרונות האנגלים שקבורים בה עימו. הנה שיעור בשירה: משוררים גדולים לא מסתתרים מאחורי אילוזיות, דימויים, מטאפורות, וכל השטויות שהכריחו אתכם לשנן בשיעור ספרות בתיכון. המשוררים הטובים ביותר יודעים מה הם רוצים לומר ואומרים את זה. הם לא מסתתרים בפחדנות וחוסר החלטיות מאחורי אמירות חלולות כגון "זוהי הדרך - דרכך וחייך" שאין בהן שום ערך או תוכן. כשאתם מסיימים לקרוא את השיר אתם יוצאים עם תובנה שלא הייתה לכם בתחילתו. החייל האנגלי קבור אי שם, ועל אף שמקום קבורתו אינו ידוע, הוא מעשיר את האדמה בה הוא טמון מכוח האצילות והאידיאלים האנגליים.

ובחזרה להווה. הנה עוד דוגמה מודרנית: אמנדה גורמן, המשוררת האמריקאית הצעירה והמצליחה ביותר בימינו, עם שני ספרי שירה שהיו רבי מכר בניו יורק טיימס. בכינוס האחרון של המפלגה הדמוקרטית התבקשה גורמן לכתוב ולדקלם שיר למען הכינוס. אני חושב שזה רעיון שראוי לשבח. אין סיבה שמשוררים ישבו במגדלי שן ויכתבו לחוג מצומצם של קוראים. משורר טוב אמור להפיח בשומעיו תקווה והשראה. למרבה הצער, העלמה גורמן היא לא משוררת טובה. למעשה, היא אפילו די גרועה. אחסוך מכם את הסבל שבשיר המלא וארשום כאן רק את תחילתה של המפלצת:

We gather at this hallowed place because we believe in the American dream.
We face a race that tests if this country we cherish shall perish from the earth
and if our earth shall perish from this country.
It falls to us to ensure that we do not fall for a people that cannot stand together,
cannot stand at all.
We are one family regardless of religion, class, or color
for what defines a patriot is not just our love of liberty, but our love for one another.
This is loud in our country's call because while we all love freedom, it is love that frees us all.
Empathy emancipates, making us greater than hate or vanity. That is the American promise, powerful and pure.

אוי ואבוי. מהנונסנס של our earth shall perish from this country ועד האליטרציה המביכה של empathy emancipates, קשה להאמין שזו המשוררת המצליחה בארה"ב כרגע, ויתכן שגם בעולם. אבל מה שהופך את השיר הזה לגרוע במיוחד הוא העובדה שהוא חלול. אין בו שום אמירה. שום תובנה. כשאני מסיים לקרוא אותו (או להאזין לו, כפי שבאי הכנס היו מחויבים לעשות - ת.נ.צ.ב.ה.), אני לא חכם יותר, עמוק יותר, מהורהר יותר. אין שום מידע חדש בשיר הזה, אלא אם כן אמירות שבלוניות כגון We are one family regardless of religion, class, or colo עושות לכם את זה.

ובחזרה לעבר. אביא רק עוד שיר אחד ואסיים לענות אתכם ואותי. זהו אוזימנדיאס של פרסי שלי, והוא הולך ככה:

I met a traveller from an antique land,
Who said—“Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert. . . . Near them, on the sand,
Half sunk a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them, and the heart that fed;
And on the pedestal, these words appear:
My name is Ozymandias, King of Kings;
Look on my Works, ye Mighty, and despair!
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal Wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away.”

שוב, כמו המשורר הגדול שהיה, שלי לא זקוק לדימויים וקלישאות כדי לספר את הסיפור שלו. הוא לא מסתתר מאחורי ארבעה קילוגרמים של הרמזים, או מגמגם כמו ילד שהתבקש לכתוב חיבור ב-1000 מלים וכעת מנסה להבין כמה פעמים הוא יכול לבקש מ-ChatGPT להמשיך ולנפח את שבע השורות שהצליח לכתוב. שלי ניגש ישר למלאכה. "פגשתי איש מארץ רחוקה," הוא מספר על האדם שפגש, שראה את שייריו הסדוקים והשבורים של פסל אדיר, זיכרון עמום שנשאר מהיוהרה של מלך עתיק. אף מילה אינה מיותרת, בעודו מצייר בעיני רוחו של הקורא את התמונה של הישימון הריק ואת הניגוד בינו לבין הזחיחות של הכתובת הקצרצרה שנותרה מהמלך. חד, מדויק, עם מסר ברור. כולנו ברי מוות, כולנו יום אחד נישכח, גם הנשיאים והמלכים הגדולים ביותר. זה סימן ההיכר של משורר דגול.

זהו, לקחתי יותר מדי מזמנכם - וגם מזמני, כי גם לי יש עבודה לעשות. מקווה שלא היה משעמם מדי. בפעם הבאה מבטיח לפצות בסיפור את כל מי שסבל עד כאן. תשמרו על עצמכם.