הוא התעקש שאאונן. זה חשוב, הוא הסביר לי, בזמן שקרא את הביוגרפיה על ג'פרסון בחדר השינה שלנו, שעון בעירום חלקי על הכרית. מה שאת בעצם עושה זה לייצר אסוציאציה בין גירוי חיובי לסיטואציה שלא נעימה לך. את צריכה ללמוד להרגיש יותר בנוח עם שנינו, אפילו לשמוח כשהיא שם, להרגיש את העונג מתערבב עם הכאב. אסור לך לגמור, כמובן. זה יצריך ממך לא מעט שליטה עצמית - אחרי הכל, אני בדרך כלל מחזיק מעמד לא מעט זמן, אולי חצי שעה, אולי יותר. אבל בשום פנים ואופן לא לחצות את הקצה. את זה נעשה אחר כך רק שנינו. ואולי לא. תלוי איך ארגיש.
בזמן שהוא דיבר, שימנתי את עצמי. הפלאג היה על המיטה לידי, ממתין לרגע בו ישחיל אותו לתוכי בעדנה. אחר כך, כשהם היו מולי, ישבתי בכיסא מולם ואוננתי. אוננתי כשהם ישבו על קצה המיטה והוא נישק אותה בלהט. אחר כך כשירדה למרגלותיו ונטלה את איברו בפיה. ולבסוף כשהפשיט אותה, והיא התמקמה על ארבע מולי, על המזרן. הוא נעמד מאחוריה בכפיפה וחדר לתוכה במכה. מהצד נראו כשני כלבים מזדווגים, בחייתיות ובפראות. תחילה, הוא הקפיד להישיר את מבטו אל תוך עיניי ולוודא שאני מקיימת אחר הוראותיו, אבל עד מהרה הצטעפו עיניו ולבסוף ניתקו משלי, והוא אבד לי בתוך ים של גניחות ותשוקה חייתית.
אחר כך עצר ופקח את עיניו, ובין נשימה כבדה אחת לשנייה אמר לה שהוא מוריד את הקונדום. הוא ידע כמה שנאתי כשהם עשו את זה. עיניו שוב ביקשו את שלי, ספק כדי לשוב ולחזק את הציווי, ספק כדי לראות את הסבל שלי באותו הרגע ולינוק ממנו. עד מהרה שוב צללו יחד והשאירו אותי מאחור, אך ידי המשיכה בשלה, ואצבעותי התחפרו עמוק בתוכי, ברטיבות שהפיקה קולות מגונים כמעט כמו שהם הפיקו. הדקות האלה תמיד הרגישו לי כבתוך חלום, כאילו נטלתי איזושהי גלולה שטישטשה את המציאות סביבי, שהצטופפה ונדחקה לתוך פקעת של רגשות מעורבלים. היה בה סבל, וקנאה, ושנאה, ודמעות שרצו לפרוץ אבל איכשהו לא מצאו את הדרך החוצה; ומעל לכל ריחפה לה התחושה הנעימה, הבלתי מושגת, של הפורקן שמעולם לא בא. אלה היו הרגעים היחידים בהם הורשיתי לגעת בעצמי, ולמדתי לקבל אותם וליהנות מהמעט שהוא הקציב לי.
יותר מאוחר, כשהיינו רק שנינו, הוא היה בתוכי, מאחור, ואני הייתי על המיטה, במקום בו האחרת כרעה על ארבע לפני שעה קלה. “ספרי לי,” ביקש, “ספרי לי איך הרגשת. קינאת בה? שנאת אותי כשזה קרה? שנאת אותה? את רחוקה לי, שתפי אותי. אם לא הייתי אוהב אותך כל כך, לא הייתי רוצה שתסבלי, את הרי יודעת את זה? את סובלת כל כך נפלא. זה ממש לא היה אותו הדבר בלעדיך. מתוקה שלי, היית כל כך יפה, עוד מעט אתן לך לגמור. רק עוד קצת, תן לי רק עוד קצת מהמצוקה הנהדרת הזו שלך, ואז תוכלי לשוב ולהתחכך על הרגל שלי ולגמור כמו הכלבה הטובה שאת.”
לא עניתי. לא היה דבר שיכולתי עוד לומר. ככלות הכל, הוא תמיד הבין אותי יותר טוב משהבנתי את עצמי. ראשי היה שמוט וגופי התנועע בקצב שהכתיבו לי מותניו. בעיני רוחי, ראיתי את לשונותיהם משולבות זו בזו, ואחר כך את פיה הפעור בחיוך כשאחז במותניה ורוקן לתוכה את עצמו; ואותם, נחים מעט על המיטה, משוחחים כאילו אני לא שם, ממש לידם, מאוננת בפה פעור.
