"אין דבר כזה היפנוזה," אמרתי בביטול, בשעה שישבנו במרפסת בנינוחות אחרי ארוחה דשנה.
היינו בצפון. לא היינו מגיעים הרבה לצפון, אבל בכל ביקור היינו קופצים לבקר אותם, לפעמים אפילו נשארים לישון. הפעם הגענו לסוף שבוע ארוך, מחמישי ועד יום ראשון. הם היו בהתחלה חברים של אשתי, נעמה, כשלמדה תואר ראשון. כשאני והיא התחתנו הכירה לי אותם, והסתדרנו מצוין ביחד: רענן ושירי. הוא היה ארכיטקט, והיא הייתה פסיכולוגית קלינית. תמיד היה לה איזשהו תחביב חדש; אובססיה זו מילה יותר נכונה. פעם זה היה גינון, אחר כך למדה איך להיות שוקולטיירית, מדריכת פילאטיס, מדריכת צלילה. ועכשיו היפנוזה, שהפכה לתשוקה האחרונה שלה. כנראה שהיה בזה איזשהו היגיון. היו לזה שימושים טיפוליים, היא סיפרה לנו.
"גם אני חשבתי ככה," רענן צחק. "אבל זה באמת עובד. ראיתי את זה."
"אין סיכוי," אמרתי בבוז.
"למה אתה כזה שלילי?" נעמה שאלה.
"כי זו סתם אגדה אורבנית. אין סיכוי שזה יעבוד עליי," הודעתי בקול רם.
"זה מה שכולם אומרים," שירי חייכה. "אתה באמת בטוח שזה לא יעבוד עליך?"
"ברור שלא. את לא יודעת שאלה שמתהפנטים הם שתולים מהקהל?"
"טוב," היא משכה בכתפיה. "אם אתה כל כך בטוח בזה, תרצה אולי להעמיד את זה למבחן בסשן קצר? אני מבטיחה לך שלא תסבול."
משכתי בכתפיי. " אין בעיה. את יכולה לנסות להפנט אותי כמה שאת רוצה."
"אוקי," היא חייכה. "יהיה לך אכפת אם נעשה את זה קצת מעניין?"
"מה זה אומר?"
"אולי אהפנט אותך כדי שתעשה משהו קצת ... שובב?" שאלה בקריצה, ספק לעברי, ספק לעבר נעמה.
"את יכולה לעשות מה שבא לך. אמרתי לך כבר שהדברים האלה לא עובדים," גיחכתי.
"מצוין. אז למה שלא תשכב על הספה בסלון?" שירי הצביעה והציעה בקולה השליו. משכתי שוב בכתפיי, קמתי מהכיסא ונשכבתי על הספה. האורות היו מעומעמים, ואור היום מבחוץ כבר דעך עם רדת הערב. היא התיישבה על כיסא לידי.
"הם חלק מההיפנוזה?" שאלתי, מתבדח, והצבעתי על רענן ונעמה שהתיישבו על הספה הנגדית בשקט וצפו במתרחש.
"זה לא משנה, כל עוד הם ישמרו על שקט," שירי אמרה. שמתי לב שהיא אוחזת בידה בתליון, אותו שלשלה מול פניי. לא ראיתי אותה אפילו שולפת אותו, וקצת הופתעתי משום שלא היו לה כל כיסים.
" אני עומדת לספור לאחור מעשר ועד אחת. אני רוצה שתשתחרר. תתמקד בתליון שמולך, ודמיין שכל השרירים שלך נרפים. דמיין שאתה שוכב על חוף הים בשעת ערביים, ושהגלים מתנפצים אל החוף בעצלתיים. אתה לאט לאט נרגע ומרגיש רוח נעימה מלטפת אותך. ככל שהמספרים יתקדמו העפעפיים שלך ירגישו יותר כבדים ויעצמו מעצמם. זה בסדר, תן להם."
התמקדתי בתליון שמולי. ידעתי שנעמה ורענן עדיין יושבים שם, אבל לא שמתי לב אליהם יותר. החדר השתתק פרט לקולה המלטף של שירי, שספרה לאחור תוך כדי שילוב תיאורים. כשהגיעה לאחת שאלה אותי, "אתה שומע אותי, טל?"
"כן," אמרתי. עיני היו עצומות.
"טוב, אני אתן לך שלוש הוראות, וכשאקיש באצבעותיי אתה תתעורר ולא תזכור כלל דבר ממה שאמרתי. אתה מוכן?"
"כן, אני מוכן." שמעתי את עצמי מדבר, אך לא הרגשתי כלל שפי מפיק את המלים.
"יופי," היא אמרה. "ההוראה הראשונה היא שברגע שתשמע את המלים 'ממש חם פה', אתה תוריד תתפשט מהמותניים ומטה. העירום יהיה הדבר הטבעי ביותר עבורך בעולם, כאילו כך תמיד היית. אתה תישאר כך, ערום למחצה, עד שתשמע את המלים 'ממש קר פה', אז תשוב ותתלבש. ההוראה השנייה היא שברגע שתשמע את המלים, 'אתה רוצה לגעת בעצמך?', תרגיש צורך בלתי נשלט להתחיל לאונן מבלי להיות מסוגל לשלוט בעצמך. אף על פי כן, בזמן שאתה מאונן תמשיך לעשות את כל מה שעשית קודם מבלי לעצור, מתוך תחושה שהאוננות שלך טבעית לגמרי, וכשתרגיש שאתה מתקרב לגמירה תכריז על כך. גם הגמירה שלך וכל מה שקשור אליה ירגישו לך טבעיים ומקובלים לגמרי. ושלישית, אם תשמע אותי אומרת את המלים, 'אתה מרגיש מטושטש', מיד תיכנס שוב למצב היפנוטי-סוגסטיבילי, תעצור את כל מה שאתה עושה, ותמתין להוראות נוספות ממני. האם אתה מבין?"
"נו, באמת," חייכתי כשעיניי עצומות. היה נדמה לי ששמעתי את נעמה פולטת קריאה חנוקה כששמעה את ההוראות ומשתתקת. "את לא באמת מאמינה שזה יפעל עליי?"
שירי התעלמה ממני, ורק שאלה, "האם הבנת את מה שאמרתי?"
"כן, הבנתי."
"יופי. עכשיו קום."
שמעתי את אצבעותיה נוקשות זו בזו. עיני נפקחו ומיד פגשו בעיניה, שהביטו עליי באהדה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה.
"בסדר גמור," אמרתי. "זה הכל?"
"זה הכל," אמרה במתיקות.
"אמרתי לך שזה לא פועל עליי."
שירי רק משכה בכתפיה. "מי רוצה קינוח?"
קמתי בזריזות מהספה. נעמה ורענן עדיין ישבו על הספה – אולי מעט קרובים מדי זה לזה, ידו מונחת על עורפה בנונשלנטיות. היא נעצה בי מבט מעט מוזר, ואני השבתי לה במבט דומה, מנסה להבין מה חולף בראשה. מה בדיוק היא חשבה שיקרה עכשיו? זה הכל היה משחק מטופש.
"אני אשמח," נעמה אמרה לבסוף, וכולנו מצאנו את עצמנו שוב יושבים בחוץ, במרפסת המקורה אך הפרטית שלהם. היה להם בית צמוד קרקע שהשקיף לנוף הררי-טבעי פראי, מהסוג שאי אפשר היה למצוא בשום מקום במרכז. היתרונות של מגורים בצפון.
שירי מזגה לכולנו תה וחתכה מעוגת התפוחים שהכינה והגישה לרענן ולנעמה, ולבסוף לי.
"בבקשה," חייכה, והוסיפה, "אתה לא מרגיש שקצת חם פה?"
"באמת חם בצורה בלתי רגילה," אמרתי, תוך כדי שאני קם מהשולחן. ממתי היה כל כך חם בצפון, ועוד בשעות הערב? נפנפתי על עצמי. "לא אכפת לך שאוריד את המכנסיים, נכון? אני באמת חייב להתקרר."
"מה פתאום," היא ענתה במתיקות. "תרגיש חופשי. אתם אורחים אצלנו."
קמתי מהשולחן שבמרפסת, חלצתי את נעליי והזדרזתי להוריד את המכנסיים והתחתונים, וחזרתי והתיישבתי מולם. הרגשתי את אוויר ההרים הקריר הצלול וחשתי כיצד החום הבלתי-נסבל מתפוגג במהירות. כן, זו בהחלט הייתה ההחלטה הנכונה, חשבתי לעצמי.
נעמה שוב נתנה בי את המבט המוזר שלה. "מה, מה קרה?" שאלתי. היה נראה שהיא עומדת לפתוח את פיה ולומר משהו, אך שירי הקדימה אותה. "פשוט אמרתי לה קודם שאולי נלך ביחד מחר בבוקר לאחד היקבים פה באזור לטעימות של יין וגבינות, ונראה שהרעיון מצא חן בעיניה." נעמה הביטה בה בחזרה בפה חצי-פעור, ואז סגרה אותו. היה נראה שהיא השלימה עם משהו, ואכלה את העוגה שלה.
השיחה נסובה קודם על סרטים אהובים, ואחר כך על התוכניות שלי ושל נעמה לטוס יחד לאירופה. נעמה המשיכה להגניב מבטים מעט מוזרים לעברי מדי פעם, אך השיחה זרמה בקלילות. ביקשתי חתיכת עוגה נוספת, ושירי מיהרה לחתוך.
"קח," היא הגישה לי את הצלחת, וכשנטלתי אותה מידה והודיתי לה, היא הוסיפה בחינניות, "אולי תרצה גם לגעת בעצמך?"
"בטח, אני אשמח," מיהרתי לענות.
הנחתי את הצלוחית, וידי השמאלית נשלחה בין רגליי, אל האיבר שלי, שהיה להפתעתי זקור-למחצה. בידי השנייה השתמשתי במזלג כדי לבצוע חתיכה מהעוגה.
"מה, מה קרה עכשיו?" שאלתי את נעמה. שוב היה לה את המבט המוזר הזה. "את מסתכלת עליי מוזר כל הערב."
"זה ... " היא התחילה לומר, ואז השתתקה. רענן ושירי גיחכו בקול רם ביניהם.
היה נדמה לי לרגע שהשיחה עצרה, אבל שירי מיהרה לחזור לשאול את נעמה שאלות לגבי הטיול המתוכנן.
"העוגה הזאת ממש מצוינת," אמרתי, בעודי טועם אותה, ואחר כך שותה מהתה. ידי המשיכה לאונן, בעודנו מדברים על היעד, עד שחשתי שהשיא קרוב. "אני עומד לגמור," הכרזתי.
"מצוין," שירי לחשה, ונטלה את הצלחת עם העוגה מהשולחן. היא קמה ממושבה והחזיקה אותה מולי. "תגמור על העוגה," אמרה.
נטיתי מעט הצידה והגשתי את הראש של הזין שלי לפנים. השיחה השתתקה לרגע, והם כולם צפו בי, דרוכים. ראיתי את רענן קם ממושבו אף הוא ושולף את הפלאפון שלו. אורגזמה רבת עוצמה טילטלה את גופי, וזרע לבן נפלט מולם, וכיסה את העוגה כמו רוטב סמיך וחם. קליק, קליק, קליק, שמעתי את המצלמה בפלאפון של רענן פועלת, מתעדת את הרגע הזה. לא הבנתי מה כל כך מיוחד. למה בכלל לטרוח לתעד משהו כזה?
"כל הכבוד," שירי אמרה, וידה נשלחה לפנים וליטפה את ראשי בהיסח הדעת. "היית מצוין, טל. אני בטוחה שזה היה לך נעים. ומה שיהיה לך עוד יותר נעים זה הקינוח המיוחד שהכנתי, במיוחד בשבילך."
היא החזירה את הצלוחית עם חתיכת העוגה לשולחן מולי. שלושתם צפו בי.
"תאכל," היא עודדה אותי.
ניסיתי עדיין להסדיר את הנשימות המעט-כבדות שלי, ובו-בזמן השתמשתי במזלג כדי לקחת לעצמי עוד חתיכת עוגה. הם עקבו אחריי בדריכות.
קליק. תמונה נוספת, ואז עוד אחת, מתעדת. רענן נראה משועשע.
הכנסתי אותה לפי ולעסתי. "טעים לך?" שירי התבוננה בי.
"כן, זה ממש מצוין," אמרתי, והיא חייכה. "אני שמחה לשמוע," אמרה.
יותר מאוחר עמדתי במטבח ועזרתי להם לשטוף כלים. שמעתי את נעמה מאחורי לוחשת לשירי, "זה היה משחק נחמד, אבל נראה לי שהדגמת את הטענה שלך. את לא חושבת שכדאי ... לומר לו לחזור ולהתלבש?"
"בקרוב," שירי חייכה. "מחר, כשנלך ליקב. אבל זה קצת משעשע לתת לו להסתובב ככה."
היא ניגשה אליי מאחור, והרגשתי בידה טופחת בקלילות על ישבני החשוף. היא הצמידה את שפתיה לאוזני ולחשה לי במתיקות, "אני מקווה שהיה לך נעים, טל. יש לנו עוד סוף שבוע ארוך, ועוד לא סיימתי איתך."
(אם תהיה דרישה מהקהל, אולי יהיה חלק ב'.)
