המתת השור

Je ne cessai de connaître les essences de l'amour; ce poison roux et mou, langueurs chaude au creux de la gorge et des reins. 

ma nature a moi pourtant n'est pas de celles-ci: je suis égoïste , égoïste comme un génie un créateur et je n'ai pas de place, aucune, pour la centralisé de l'autre dans ma vie. il doit être accessoire, au service de la quotidienneté impudente qui vient entamer l''energie et entâmer aux franges l'émerveillement, cet émerveillement qui fut, à l'origine, la découverte de l'absolue succulence

la vie 

elle ne laisse aucun place hélas, pour l'homme, un homme dans ma vie encore moins. 

il aurait dû en être ainsi dès le début

Souvent, j'ai eu le sentiment d'une métamorphose alors qu'il s'agissait plutôt d'une forme de lucidité

celle ci ne se fait pas sans avoir à renoncer et a faire le deuil

je dirais que le dernier grand shift de ma vie se fait quant à la nécessité de devenir réellement égoïste

et cela me déprime  

לפני 12 שנים. שישי, 2 במרץ 2007, בשעה 08:30
הסתכלתי על האישה שהופיעה מול המראה. שיער סיבה וחום ארוך נופל ומתפתל עד אמצע הגב, נפוח משמש ומלח הים. עור כמעט זהב, נמשים פה ושם אבל במיוחד על קצה העף, על הזרועות הערומות, על השדיים ומחשוף. טעם וריח של ים, חול ובדידות ארוכה על החוף עם ספר ביד - הסנדק - שעות של חוסר מעש וחוסר דאגה. אני זוכרת עוד לרגע את המבט של שני הכושים היפים שחיכו כאשר רצתי לעברם בריצה ארוכה ואדישה - כל צעד על החוף האין סופי והזהב, היה לו טעם של חופש, קלילות של ציפור בשרנית, ציפור של שמש.
אז המבט הראשון היה לראי ושם, ראיתי מה שהם ראו: אישה יפה עם שיער אפור ואוכל בליטוף את פניי המתוחות ולבסוף, עיניים שבלעו את השמש, את הים, את השמיים, חומות אש כמו שלא היו הרבה זמן, של אושר

מיים של מקלחת, קצת סומק ושחור על עיניי השלימו את המשימה. לא הייתי צריכה הרבה יותר כדי להקסים את המאהב שלי שב 5 בדיוק חזר מקונגרס על גלים מגנטים- אל תשאלו לי מה זה ? עד הים לא הבנתי...זה היה באמת חשוב?

" את יפה" הוא ממלמל בכמעט לחש...
"כן, אני יודעת" מחייכת לו בחזרה..." אני מוכנה לנסות הערב" ממשיכה בין שפתיי..." תשכב על המיטה...ערום, ותלבש את הדילדו.."

הפרופסור המכובד אוהב נשים, אוהב אותן כל כך שהמגיה שהן גורמות לו מביאה אותו לרצון להישלט עלידהן כמו אובייקט שבו, אין צורך להתחשב. זה חדש בשבילי. אני רגילה לכוח הגברי, לאלימותם, לרצון הבולט והנצחי שלהם עלי, להילקח על ידיהם, שיסובבו אותי מצד לצד, שיעשו מה שעולה ברוחם בי
לא כך הוא רצה. ההיפך הוא רצה : " תשתמשי בי" היה אומר שוב ושוב ולא, לא הייתי מוכנה, לא הצלחתי להבין. "איך להשתמש בך? הרי אני האובייקט הנחשק....אתה צריך לקחת את גופי ולפלוש בו, להכליל אותי בתוכך ולמוך אותו תחתיך...." הייתי מרגישה. לא הערב.

אזי, אני עולה על הדילדו הענק הכולא את הזין שלו ונעה מהר מצד לצד כפי שרוצה. הוא שוכב עם זקפה אך היא כלואה ואינה מרגישה את בשר הכוס, הנרתיק הפנימי. אני נהנית, הוא יכול רק מהבעת פניי, מחיוך העולה על שפתיי, בלי שהוא יכול לנגוע בי.
הלהט שעולה בי מביא אותי לתלתל אותו בלי להתחשב. אכזת בשיער גופו בלי לפחד, העיניים רואות מדי פעם, כאשר נעצמות במחצה את החיוך על פניו, בתוך עיניו ..."את נירא כמו...." מכסה את שפתיו עם ידי וממשיכה לנענע אותו כמו שיכורת חושים.
הנפש שלי פתאום עולה אל על..."זה מותר לי לעשות ?" שואלת בתוך עצמי...אני יכולה להרגיש בלי להתחשב? בלי לדאוג להנאתו? יש גבולות להנאתי ? יש איסורים ? יש תפקיד שאני צריכה למלא? אני לשרות של...
לא ולא...שוב עולה בראשי ופתאום זוכרת את האלימות של גברים במשפחתי, את האימה שהטילו עלי, את העליונות "הטבעית" שלהם עלי, על האישה שבי...
לא נכון יותר. מותר...לא! לא מותר! אני אגואיסטית גרידא
אני לוקחת. נקודה.
אז, גדלו לי כנפיים בגב. מלאך מזיין, מזדיין. הם, הגברים משתחרים מהאימה שתמיד הרגשתי לידם. הוא נחות תחתיי, הוא לא מתיל צל מאיים יותר. הוא ניהנה ייצור נותן, מעניק, אוהב, אלגנטי בצייתנות שלו. הוא נתינה כולו ואז פרסתי את כנפיי, מלא, וגמרתי גמירה של אריה, שם בשמיים , ידיים למלה בשאגה שרק החופש, האוויר יכול לשאת כ אקו אדיר ביום הלוהט הזה.
גיליתי שסוף סוף, גבר יכול לתת חיים...לא מוות.

"על תחששי ....אני תופעה חולפת " לוחשת לה באוזן.
נסיתי לנגוע בה
"היא דו-מינית...היא רוצה אישה..." אבל כש אני מקרבת את היד אל העור שלה, ככתיפה חומה, היא נרתעת, לא רוצה במגע שלי, בוכה בשקט.
אני מבינה שלא המכות, לא ההצלפות, לא הקול הרם של אדונה מביא אותה לכך, אלא הקינאה. הוא דיבר על זה קודם וזרק הערה תרם שנפגשנו : "קינאה תיהיה לה עונש הולם לאברה שלה " אמר לי בחיוך קל. אני יודעת את נשיקת הקינאה. הרגשתי אותה בעבר כמו בעירה מבפנים. אף אחד לא מוכן להתחלק עם האהוב\ה כאשר לפיד האהבה עדיין חיי. אקט של נתינה קורע, ועם בוצעה באכזריות אף ברכות, התוצעה היא כמו מיים התוקפים את ההר - בסוף הופך לחימר ונופל.

"תגשי לספה שפחה" הורע לה הדום ,ותפתחי את הרגליים לאורחת" היא נגשת ראש למטה ועושה מה שצוו לה בבישנות מה, הפנים מכוסות בשעיר המסולסל. הוא לוקח אותי בזרוע, סוחב אותי לכוון ארוותה ומרה לי אותו "נכון הוא יפה .....תלקקי!" אני יודע שלא ממש היא רוצה. הוא יודע גם. אני מתבוננת בעור הסתן, רואה את הכחול הוורידים והשפתיים, חום גם הן, מקופלות קלות כמו בצק רטוב, פלחים עדינים של פרי חי. איך לאכול את הפרי הזה ...שאינו מעניק את עצמו ברצון אלא נישאר מוסתר מה, עוד לא פרח או מבצבץ מחשק. אני קרובה לו. קצה הלשון מתחיל לרפרף עליו כמו אוויר חם ובנגיעה, מגיב וכמעט. אז לשוני מעז יותר, מצייר לאורכו פס לח ומשאיר כעין ברק עדין על השפה הרכה.
חודרת יותר, מגלגלת סביב הדגדגן שריר קטן הבולט עכשיו תחת החשק הנלבה. היא אינה מחליתה כבר. ארוותה עוקב אחרי לשוני כאשר העגן מתחיל לנוע ביחד עם גניחותיה. ידי מושתת לחזה העדין. היא מתמסרת עכשיו , חייה סקרנית כמו אחרי חציר תריא. אנחנו יחד שפתיים וורודים וארוותה נעולה בליטוף נשיקה. אהבה של אישה לאישה. אילוף של עלה ורוח חם. השקט אינו זז בחלל על מנת לא להפריע. אך השקט יותר מדי לאדון הזכר. הרי הזכר הסיג את מטרתו : הכלבות חתמו ברית תשוקה עכשיו, נעולות בעמצן לעצמן.

"באוי שפחה" ומושך אותי בשעיר. תורך הגיע... תעלי את על הספה. את על ארבע. אני אגלה לך משהו הערב. ועודי הלשון שלי בחוץ, אני מובלת שם ראש לכוון הקיר.איני חושבת על מה יהיה גורלי. על ארבע, לא נוח לחשוב. ושמועת את הפלסטיק של כפפות סוטרות מסביב אצבעותיו.
"הגעיה זמן לרחוץ כילים" אני חושבת אך ללא זמן תגובה, השפחה שוקולד יושבת מאחריו כאשר הוא יושב מאחוריי. את הולכת לחתוף עכשיו ...מה לחתוף? נשימתי עולה בקצב...וכעין תשובה לשאלה פנימית שלי, עיניים פונות לתחת שלי, אני מרגישה אצבע דוחפת בתוך בשרי.
" לא...לא שמה" אני לוחשת. " עוד איני מוכנה...התשובה בא בזוגות עכשיו " תחפי לי את היד שפחה...עמוק...היא אוהבת אתזה....3 אצבעות...אני לא מאמינה..לא רוא כלום, מרוכזת בתחת הנחדר שלי על ידי דבר שמרגיש כעיו חוד החנית..רוצה ? לא רוצה? המוח נשהב בחור שמה ? רוצה אותו יותר עמוק? רוצה לדחות אותו...התחת שלי מפעיל את כל שריריו או כתוצאה היד נשארת עוד יותר תקועה "תדחפי אותי " הוא צועק לשפחה ולוחצת עם הרגל . אני צועקת. משהו בולע את היד הזה פנימה, בעינוי אדיר, בעונג משגע, הוא חופר לי עכשיו כמו אוכל לי את הבטן. אני זוכלת, פנתר פצועה . זעה כבדה מרתיבה את גבותיי כי אני מבינה שכל הגוף מכוסה במיים שלי. היד ממשיכה לחתוך אותי פנימה...אני צועקת אך לא אומרת עצור לא, להפתעתי אני חושבת עוד....ובורחת קדימה עד שהמצח נתקל בקיר. אין לי מקום לברוח אך אין זה חשוב עכשיו. יד כבשה אותי....נכנסה עד לסוף יעדה...שמה בבטן האישה, צועקת מכאבה, מלאה , פרטנרית ...היא בעלה אותה בתאוותה הגדולה ובוכה מכאב כי עוד, היא רוצה עכשיו.
אם ההפתעה לא הייתה לה שלמה, היא הייתה שמה לה אצבע על הקליטוריס, משחקת איתו קצת ומתפוצצת מהנאה עד סוף דעתה....עד שיגמר הזרועה בפנים, שם עמוק בתוך התחת שלה

חושיי, ייצרית ופנים נוגות....
לפני 12 שנים. שישי, 19 בינואר 2007, בשעה 14:15
עירומה, עגולה, קימוריה בולטים. שדיים שלגיים ופטמות קטנות, ירכייה בשרניות, אגנה רחב, היא החלום נוגה של אוריאנט דרך המבט הקלאסי....היא בהצתלבות של עולמות, ומעוררת תאבון של הגבר החולף, קינאה של האישה הלבושה, אוביקט לייצריות מינית שתופס, למרות הידיים המשולבות שלה המסתירות טיפה את שדייה, בצניעות עגבה, בליטוף מבטה, את הייצר המיני

היא האישה המפורסת פתוחה, פנימיות של פנינה, מחשבות של צרף, רק חסר לחש שייצא מפיה, כמו נוזל טהור, ספק שירה ספק מילים כי רק לחשושים של אהבה יכולים פירות שפתיה.
דמות שרוצים לגעת בקצה העצבאות וללוש בעניים תאבון, אבל בילתי נתנת להשגה, שמה בצדף הנשיות שלה, עונג נצחי: המהות של התשוקה.

לעיתים בחיי, אני קיימת אך בתשוקה החולפת, חמדנות כובשת. לעיתים, אני נותנת לגעת, צמאון לקיום אהבה דרך נשיותי. חושיי חדים, עוז כל כך של קיומינו כאדם, כיצור המרגיש. גופי נושא חושיי שמזין נשפי...חושניות של קיום נאשם נצחי של חולף...שרטת זותרה על פני האדמה.

est un plat qui se mange froid 

ענוה סבלנות אמונה

שקת דממה
אם מתבוננים בשור בארנה
הזועם בכוחו חובט בקרקע וכותש אותו
כובש בעודו עצמתו את הזירה בפיזור עיקש כשעפר תחת רגליו
השמש לא מלטפת, כן מרביצה את העור העבה וחותכת באוויר, רוקדת ריקוד עיוור, דואט אכזר

שעות של קרב. הדם כבר לא נבלע על יד האדמה
לכלוך קדוש של זיעה ואנרגיה טהורה

עיניים נעצמו והשאירו רק כרניים לנגוע בתוקף
כבר הראש כנועה
עורף אדיר רוטט מהדבקות למטרה
שם באיזה נקודה רחוקה, מעצבנת
ישר, מסנברת בארנה העגולה

מבחין הוא בטנועה כאחד של איש איש בקהל, כל אחד צמא לדמו
חובטים גם הם בקרקע הבוערת עתה
רעש המוות עוד אינו בזעם הלוהט

אך השקט, הדממה מפלסים דרכם, הנה נוגעים בפניני הזיעה הלוגמת את עורו
רעננה, טל של ערב
שבא לבשר בשקיעה
את סופו

קפלו רגליו תחת המשקל עתה מאסיבי מידי
האיש בעדום מתקרב ניצוצות אחרונות משתקפות במבטו העייף
עורפו כאילו בבקשה נטויה קדימה, מתוחה מעצב
לשון בחוץ, וורוד עצום של הפה משתדל לנשוף שאריות של החיים
נותף ריר אחרון של כעס החוצה, נשימה שורפת נחיר נחיר \הוא כבר טועם את טעם האדמה
מחכה בענוה, סבלנות ואמונה
את המתת השור

נהגתי לומר שלפני שפגשתי את הנכון, ניסיתי קודם עם 50 (לא...לא שכבתי עם כולם!)
יש תופעות שאני נתקלת בהן כאשר אין מנוס אלא לסבול אותן...
חוסר יקביעות, חוסר נחישות הן החברים הטובים ביותר של הזן האנושי.
לא יודעים מה שאבדו ...רק אחרי פרידה ...הכמיהה למי שלא שייך לך היא אחת המאפינים הבולטים של קהל המתאהב.
גם כש מתאהבים, לאן כל האהבה הזו נעלמת אחרי הפרידה? יש אוהבה "יום אחד" ולא אוהבים היום למוחורת? לא בבית ספרי לצערי
למה הלב מקשיח לפעמים ולא מתרכך במקום?
כמה זמן לוקח לסלוח? כמה לשכוח?
למה לא נזכרים ברגעים הטובים ורק זוכרים את הרעים?
למה לא מפקפקים במסכנות פעם בשנה, רק בתור תרגיל?
גמני עשיתי טעויות. הרבה. חוסר שליטת עצמי...חוסר אימונה באחר...פיקפוק רב באהבה שיכולים לחוש כלפיי...לכן הרסתי במקום לשמור.
החיים הם אין ספור של החלטות עקניות, דבקות במטרה. העיקר, למצוא מה שבאמת שלך, עצמי ולא לוותר על החיפוס, לא לחשוב בדרך מחשבות סופיות. פסימיות היא הפתרון הקל.
אחרי כן, הפשרה היא התרגיל הכי טוב במסלול של הרץ...עד ש....
יש בגרות בלחתוך...יש בגרות בלשמור...יש חולשה בלחיות שקר לעצמך ...יש חולשה בלחלום...
יש פחד בלשתוק ...יש הבנה בשקט ...ובשכחת עצמי ...לא תמיד...רוב הזמן ...המבט האמפתי הוא המשחרר והאוהב ביותרלפני 13 שנים. שבת, 23 בדצמבר 2006, בשעה 10:08

נהגתי לומר שלפני שפגשתי את הנכון, ניסיתי קודם עם 50 (לא...לא שכבתי עם כולם!)
יש תופעות שאני נתקלת בהן כאשר אין מנוס אלא לסבול אותן...
חוסר יקביעות, חוסר נחישות הן החברים הטובים ביותר של הזן האנושי.
לא יודעים מה שאבדו ...רק אחרי פרידה ...הכמיהה למי שלא שייך לך היא אחת המאפינים הבולטים של קהל המתאהב.
גם כש מתאהבים, לאן כל האהבה הזו נעלמת אחרי הפרידה? יש אוהבה "יום אחד" ולא אוהבים היום למוחורת? לא בבית ספרי לצערי
למה הלב מקשיח לפעמים ולא מתרכך במקום?
כמה זמן לוקח לסלוח? כמה לשכוח?
למה לא נזכרים ברגעים הטובים ורק זוכרים את הרעים?
למה לא מפקפקים במסכנות פעם בשנה, רק בתור תרגיל?
גמני עשיתי טעויות. הרבה. חוסר שליטת עצמי...חוסר אימונה באחר...פיקפוק רב באהבה שיכולים לחוש כלפיי...לכן הרסתי במקום לשמור.
החיים הם אין ספור של החלטות עקניות, דבקות במטרה. העיקר, למצוא מה שבאמת שלך, עצמי ולא לוותר על החיפוס, לא לחשוב בדרך מחשבות סופיות. פסימיות היא הפתרון הקל.
אחרי כן, הפשרה היא התרגיל הכי טוב במסלול של הרץ...עד ש....
יש בגרות בלחתוך...יש בגרות בלשמור...יש חולשה בלחיות שקר לעצמך ...יש חולשה בלחלום...
יש פחד בלשתוק ...יש הבנה בשקט ...ובשכחת עצמי ...לא תמיד...רוב הזמן ...המבט האמפתי הוא המשחרר והאוהב ביותרלפני 13 שנים. שבת, 23 בדצמבר 2006, בשעה 10:08

עונה אחת בגהנום

למעשה, לא ידעתי לבחור באיזה לקחת. הססנית, מבולבלת, תשושה מה קבעתי אם אחד שיבוא הערב הזה. פנינו היה למועדון אבל בקרוב התעייפתי ושוב הססנות, חוסר החלטה, חצי ערומה כבר, על הרצפה, בלי נעליים הוא היה ממלא את פי בעוגת גבינה כאשר הפירורים היו נופלים על שדיי

" את אוהבת פה מלא ילדונת ?" היה לוחש
"מממררממס" רציתי לענות
"אני מבין שכן" המשיך בסבר פנים ודחף לי את הזין עמוק בתוך העוגה
"תוכלי כלבתי" לחש ודוחף את העוגה עד חניקה...הפה שלי מלא יורקת מהצדדים ריר וקצפת כמעת נוזלית עכשיו, נוזלים על שדיי המוכתמות כבר מנשיקות השוט...
"שפחה מלוכלכת! לכלוכית שלי...תמצצי כאילו היה עוגת גבינה האחרונה שלך..." המשיך
ושפחה טובה מצייתת לו ..."בתאבון..." חשבתי לעצמי בחיוך עד שדחף עוד יותר חזק והחיוך נמחק מתוך מוחי...טועמת אותו בכל בשרו המתוק עכשיו...נחנקת אבל מהדקת את שפתיי סביב הכלי הרך קשה...
"את רוצה לשתות יקירתי " שאול באירוניה "יעזור לך?
אין תשובה, ממשיכה למצוץ כמו בובה רעבה
,את לא עונה? טוב אני מבינה אותך" תוך כדי והוא שולף עם ידו את הלב הלבן ו הרך של עוגה ומכניס לי לפה, מכסה את פניי עם זה, עיניי כבר ראוות לבן....אני עכשיו נירא כמו עוגה לאכול עסוקה בתזוזות קדימה, אחורה ...עוד ועוד כשהוא מחזיק בשערי בחוזקה
ופתאום שולף את הזין, משכיב אותי על רצפה, ידיי קשורות מאחורי, ועוד בולטים יותר את עיגול שדיי, זקורים מחשק,
"קחי יין יפתי !, ובתנועה מפתיע זורק על פניי את מילוי הכוס. לפני שהתאוששתי מההלם , שוכב עלי כולו ולוחש באוזניי "בואי לכלוכית...בואי אקח אותך ....תפתחי רחב...ומכניס את עצמו עמוק בתוך ערוותי
"אוף ...יכולתי רק להוציא מפי...מושפלת ממיצים וסוכר בכל גופי, רק יכולה להבחן בתנועות החודרניות עלי
פעמון מצלצל בדלת ..שנינו נעצרים במקום
שקט מופתע משנינו אבל אתה מתעשת ראשון ואומר בחיוך רחב : " את מחכה למשהו יקירתי ?"
..."הלא יתכן שהזמנתי את השני באתו זמן" חושבת לי
" אוי לא ..."
שוב צלצול בדלת ...עיקש ...אין ספק...יש גליטש בארגון ותכנון שלי הערב.
" אגיש ולראות מה יש" לוחש השולט ...עוד יכולים להיות הפתעות איתך..."אולי שפחה נוספת??, מחיך
כמה דקות של שקט, יורד את המדרגות ועולה ביחד לצידו השולט השני בעודי שכובה על הרצפה מכוסה ביין ועד...ערומה לגמרי...עיניים פעורות ממבוכה...
א. צוחק ואומר לעברו : " אתה רואה....חיממתי לך אותה...היא עכשיו מוכנה להגשה"
השולט אורך מעמד לרגע, מסתכל על גופי, מסובב את מבטו לא, שותק לרגע ומוסיף : "באו נעשה פיקניק.. הבעתי עד נקניק!"

ההמשך יבוא