אז בחודשיים שלושה האחרונים קרה הבלתי יאומן ואני יכול לאחר שנים ארוכות להתחבר לצ'ט של הכלוב. באופן מפתיע גיליתי שיש לא מעט יוזרים שמפריחים כול מיני כותרות והצעות הזויות לחלל הצ'ט בין אם בחדר הכללי ובין אם באופן פרטי.
ואני שואל ברצינות, האם למישהו זה אי פעם עבד?
כלומר, האם מישהו אי פעם כתב בחדר הכללי משפט כמו "מחפש מלכה שתתעלל בי הערב" ואכן נענה בחיוב?
(וזאת עוד מבלי לציין את ההצעות הוולגאריות והדוחות שכמה אנשים מרשים לעצמם לכתוב)
ובהמשך לכך, התחלתי לחשוב על כך שבעצם מדובר בכותרות של דואר זבל, זה שתיבת המייל שלנו מסננת ובדרך כלל אנחנו אפילו לא רואים את ההודעות האלה כי הן מגיעות ישר לתיבה המכונה "ספאם". אז כדי ללמד את חובבי הכלוב איך כותרת של הודאת ספאם באמת צריכה להיראות, החלטתי לחרף את המייל שלי להיכנס לתיבת הספאם ולהעתיק כמה כותרות, למען יראו וילמדו.
show her who's boss in bed
incredible, non stop rock hard pumping
we are talking about the L-word
Paris loves it large
Hugh thick and incredibly hard
I didn't know you could do that
She likes it hard and fast
Gain more friends, Get the best!
67.3% off Pfizer
your giant jang will rule the world
secrets of lasting acts of love
proven enhancement solution
she was so wet
Celebrity camel toes
Bikini Nipple pics
Moaning in pleasure
"Special" vids of ...
מה קורה כשלוקחים את אלילת הגברים (וגם של הנשים) של שנות ה-80 Samantha Fox (זו ששרה בין היתר את הלהיט Touch Me)
מוסיפים לה אלילה מאותה התקופה Sabrina Salerno (זו ששרה בין היתר את הלהיט BOYS BOYS BOYS)
ונותנים להם לעשות קאמבק ביחד?
קבלו במחיאות כפיים סוערות, את הלהיט החדש, או יותר נכון המחודש - Call Me (במקור שרה אותו אלילה שלישית בשם Blondie ושזכה לגרסת קוואר על ידי Eric Prydz ):
Forgive me Father for I have sinned,
It has been too long since my last confession.
I did not practice what I preach,
I have sinned in the enjoyment of an argument, I have fed a troll,
I did not over-come my urge, the urge to show someone their wrongdoing, to try and correct their feeble ways, to try and show them that they should not pass fast judgment on that which they do not understand or know.
I had sipped from the poisonous cup, and I had savored the taste of it,
And the worst of it was that I did not stop on time, I was not the better man, I had succumbed to the ways of the wicked, I did not turn the other cheek as thou commended, I did not resist the urge.
But it damn sure felt good while it lasted!
Father I will overcome, I have learned from my mistakes,
Thank you oh Lord for working in mysterious ways, for teaching your humble servant a lesson in modesty.
For my penance I will Say five Hail Marys and may the Lord be with me.
אני חשבתי שזה קטע ישראלי שכזה לנסוע למדינה אחרת, או לחזור לישראל לביקור, להתקשר לכול מי שמכירים שגר בסביבה ביום שמגיעים לומר לו "איח בין דו" (=אני כאן, בגרמנית) ולצפות שהבנאדם יעזוב את כול החיים שלו, כול התוכניות שלו, אפילו אם הן הסתכמו בלשבת ולבהות בחלל כול היום, העיקר שהבנאדם יבוא לארח חברה, להראות את המקומות הטובים שבעיר ואפילו לפתוח את ביתו לאירוח, ואם אפשר אז גם לכמה חברים אקראיים שאספנו בדרך.
למה ישראלים (וישראלים לשעבר) לא מוסגלים לשלוח איזה התראה קטנה מראש? להזהיר? לאפשר לתכנן תוכניות? אפילו להכין איזה תירוץ...
נראה לי שאנחנו לא נותנים התרעה מראש מכמה סיבות:
א. אנחנו אוהבים את יומרת הספונטניות (ולא משנה שזה לא ספונטניות שנוחה לצד השני), או בשפה יותר צברית אנחנו אוהבים לאלתר, נסיעות, מלחמות, מבצעים, מקום לישון או לבלות וכו'.
ב. אנחנו לא באמת רוצים לאפשר לצד השני אפשרות להתחמק, שהרי אם אני כבר כאן, עכשיו, ברגע זה, ולא אהיה שוב בעשור הקרוב, אז ברור שאתה צריך לוותר על חייך בשבילי, אפילו אם זה רק לערב אחד, שהרי לא תהיה הזדמנות אחרת. למה בכלל להתריע מראש?
ג. למה להתקבע על משהו? למה להכין תוכנית מראש? הכיף הכי גדול בטיול זה הדברים שקורים על הדרך, אז למה למנוע מעצמי מראש את האפשרויות הבלתי נדלות של דברים מדהימים שחייבים לקרות ברגע שיוצאים לטייל?
ד. (שזה בדיוק כמו הסיבה הקודמת רק במילים אחרות) זו נראית לי הסיבה המרכזית, אנחנו עושים את זה כי אנחנו רוצים קודם כול להגיע, לראות מה הן כול האפשרויות שעומדות בפנינו, מי יודע, אולי איזה בחורה מדהימה תידלק עלי ויהיה לי ליל תענוגות, אולי איזה איש עסקים יאמץ אותי ויתן לי את המפתחות לווילה שלו בקיסריה וגם מפתחות לאוטו, הכול יכול להיות, מי יודע. אבל רק אם לא באמת מצאנו משהו טוב יותר לעשות אז יאללה נלך על תוכנית ב' ונתקשר לאיזה חבר מגן טרום חובה שלא היינו איתו בקשר בעשרים שנה האחרונות אבל איתרתי את המספר שלו במיוחד כי שמעתי שהוא גר עכשיו באזור, אבל למה לקחת את הסיכון ולהזהיר אותו מראש?
ולמרות כול זאת, היום גיליתי שכנראה צורת ההתנהגות הזאת היא לא רק נחלת הישראלים, כנראה שאפשר להרחיב את זה ליהודים באופן כללי, גם יהודים מחו"ל, שמעולם לא היו בישראל, הם כנראה גילו גם את השיטה ועושים לנו בדיוק את אותו הדבר - ביקור פתע+חברים.
ואני, אני נחמד מידי בשביל לומר "לא", וזה לגמרי בסדר שתבואו כמה אנשים, שאני בכלל לא מכיר, וגם לא יותר מידי מסתקרן להכיר, וכו' וכו'.
ס'עמק, הלכו התכוניות לסופ"ש (אפילו שהן לא היו יותר מידי מרגשות).
ימים אחרונים של העשור, עדיין לא הזמן לעשות סיכומים.
אבל זה בהחלט הטריפ של חיי...
כפתור ופרח, כפתור ופרח (תבדקו בגוגל את משמעות הביטוי)
===================================
שאלה קטנה: עוד מישהו שם לב לפרוליפירציה (=התרבות מהירה) של יוזרים חדשים והזויים כאן בתקופה האחרונה?
ולמה לעזאזל הם לא משקיעים קצת יותר בפרופיל? חוץ מכמה מילים לאקוניות (גבולות: יש/אין, חדשות: יש/אין וכו'), גם יש תופעה של ריבוי פרופילים אד-הוקיים, כאלה להתכסחויות, התנצחויות, קבלת זהב מעבדים הזויים, ושאר מרעין בישין.
===================================
טוב נראה לי שהחלטתי שאנחנו הולכים לפצוח בסדרת הרצאות, אז המורה בכיתה, התלמידים מוזמנים לשבת נתחיל עם ההרצאה הראשונה.
ככל שאני יותר קורא בכלוב, ותאמינו לי שאני עושה את זה די הרבה (תירוץ לא ללמוד), כבר שנים רבות, באמת, גם אם אני לא מגיב על כל שטות, אני חושב שאני מכיר פה לא מעט, גם אם לא יצא להיפגש איתם, אבל יותר מכך הצטברו אצלי כמה מחשבות/תובנות/מסקנות/פרשנויות. החלטתי שהגיע הזמן שאתחיל לפרסם את חלקן, אולי אני לא תמיד הכי מקורי, אבל זה מה יש. אז קריאה מהנה:
התובנה הראשונה היא שהכלוב, כמו בכל מקום, עבודה, לימודים, ועד בית, או בכלל סביבה עם אנשים, כולל בתוכו מגוון די גדול של אינדיבידואלים, חלקם טובים ונחמדים, וחלקם חלאות. חלקם היינו רוצים בתור שותפים לדירה, וחלקם לא היינו רוצים אפילו כשכנים באותה העיר שלא לומר באותו הבניין.
הבעיה היא החלאות, הקרציות, מחפשי הזיונים הקלים, השרלטנים, המסננות על הסף, הדורשות תשלום, המנצלות וכיוצא בזאת. אותם טיפוסים נאלחים (או נאלחות, אני לא מפלה, אבל למען קלות הדיון, ולאור הרוב המספרי של הגברים אכתוב בלשון זכר) מנצלים את היתרונות של האינטרנט, את האנונימיות, את המסכה, את הפסבדונים, את הריחוק שהמסך נותן להם מאינטראקציה אמיתית עם אנשים אחרים, אותם אחרים שהופכים למושא לתקיפות מילוליות או אחרות, למתקפה רבתי של חרמנים השולחים הודעות שבלונה בתקווה שזה יניב להם זיון קל, או שולחי ההערות מאחורי הקלעים להשחיר פניהם של אחרים, וכמו שג'ון גבריאל ניסח זאת יפה בתיאוריה שלו:
אז אין ממש מה לעשות, זה טיבעו של האינטרנט, זה טבעו של הכלוב, Take it or Leave it, וכנראה שאם אנחנו כאן בחרנו To Take it. אבל הדבר הכי מרגיז בכל העניין הוא שאותם נבלות (כן כן, נבלות, כאלה שגיבוריו של יורם קניוק רוצחים [ובצדק] באישון לילה) מוציאים שם רע לכל השאר, מעכירים את האווירה, וסתם עושים רעש וטררם.
התוצאה של התנהגותם היא שכל בחור ששולח הודעה למישהי הוא מחפש זיון, שולט מלמטה, נצלן, אדון מזוייף וכל בחורה שבוחרת לעשות שימוש בזכותה לומר "לא" היא זונה, מלכה בתשלום, נצלנית ושקרנית ושאר תארי לוואי לא מחמיאים. נכון יש כאלה ויש כאלה, אבל הפכנו חשדנים מידי, מסננים מידי. הרי כולנו רק רוצים להיות מאושרים, למצוא סיפוקים רגעיים או ארוכי טווח, להפשיט, להלביש, להצליף, לרדת, לחדור, לגמור, לזיין ולהזדיין, ובעיקר להנות ולעשות את זה עם מי שאנחנו בוחרים, בלי לפחד שננוצל, נחשף, נפגע, נאנס או נדבק במחלה או שתיים.
אבל עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.
אז לא להאכיל את הטרולים, לא לסנן על הסף, לא לשלוח הודעות באובססיביות, לא להציע לכל בחורה הצעות תשלום על תחתון משומש או סשן מזדמן, לא להגיב על כל שטות, גם אם זה מכעיס, אז אמרו, נו? ההתנצחות הזאת וכו' וכו'.
תזכרו:
[בעקבות הערה מוצדקת שקיבלתי, אני רוצה להבהיר שאין לי שום כוונה לצחוק על בעלי מוגבלויות באשר הם, אלו גם בני אדם שראויים לכבוד. המסר אליו כיוונתי באמצעות התמונה הוא שההתנצחויות על גבי האינטרנט הן מפגרות, ולעיתים זה גם מה שהן מעידות על המתנצחים עצמם].
אולי במקום כל ההתנהגות המחורבנת הזאת, שכל אחד יעשה קצת חשבון נפש, ילמד להתעלם, ויתנהג קצת יותר בנימוס ונחמדות. זה לא יעלה לכם יותר.
===================
עוד תובנה קטנה, שאאלץ להרחיב עליה בהמשך, כי דבר יודע הוא שככל שהטקסט בבלוג מתארך כך הסבלנות ותשומת ליבו של הקורא הולכת ומתקצרת, ולכן אתן כאן פרומו להרצאה הבאה בנוגע למושג הפנטזיה.
הכלוב (כמו גם המסיבות יהיה הליין אשר יהיה) מבוסס על פנטזיה שלנו בנוגע למציאות, על דימויים, על חלומות, ועל זיקפה (נשית או גברית).
מן הידועות הן שהמוח הוא איבר המין הכי גדול והכי חשוב, גברים יכולים לקבל זיקפה ממחשבה, ונשים יכולות לחוש גירוי מיני משיחה טובה, אבל כולנו מפנטזים, פנטזיות קטנות כגדולות, מיניות כשגרתיות, ואתר הכלוב ממלא צורך מאוד ממשי בפנטזיה של כולנו, הוא נותן תחושה שניתן להגשים את הפנטזיות הכמוסות ביותר, האינטמיות ביותר, המחרמנות ביותר.
אך מה בין דין שמיטה להר סיני, מה הנפקות של הפנטזיה, טוב, בשביל זה, אם זה בכלל מסקרן אתכם/ן תצטרכו להמתין בסבלנות לפוסט הבא, כי זה כבר הפך להיות ארוך מידי.
יש שאלות?
כל תגובה תתקבל בברכה (גם אם אני לא מגיב לכל תגובה, אני תמיד שמח לשמוע את דעתכם/ן)
ואו, הגעתי לרגע, בחיי לא האמנתי, שנים של עבודה קשה מתקרבות לסיומן. נשארו כמה פרוייקטים לסיים, כמו דד-ליינים, אבל שום דבר שלא אוכל לעמוד בו (גם אם בחוסר רצון). עכשיו השאלה מה הלאה, יש למישהי הצעה מעניינת?
=========
טוב לרגל הסופ"ש הפעם לא אעלה עוד הגיגים (אבל עוד אעלה כאלה בהמשך), כי אם כמה סרטונים שאותי לפחות ממש הצחיקו.
זה אחד היוצרים היותר הזויים שנתקלתי בהם לאחרונה, יש שיאמרו גזעני, שובניסטי, דיבילי, אבל בתכלס די מצחיק. אז אם יש לך לב חלש, סף עילבון גבוה, או מחסור בחוש הומור (גם עצמי וגם על קטגוריות חברתיות), אז אל תצפי/תצפה בקטעים הבאים.
הסיפור בגדול זה על בחורה פריקית שמגדלת סנאי שחבריו מצטרפים מידי פעם. יש לא מעט קטעים טובים, והדמויות נבנות לאורך כמה סרטונים לכן אני ממליץ לראות אחרים, אם זה מצחיק אותכם/ן.
טוב, אז בניגוד להרגלי, אני מפרסם שני פוסטים בסמיכות גדולה. עד היום הקפדתי על פירסום פוסט פעם בשבוע, זאת משום שרציתי למתג את הבלוג בצורה זו. יתרה מכך, לא חשבתי שיש צורך שאפרסם כאן כול הגיג ומחשבה שעולה לי בראש, ישנם מספיק אנשים אחרים באתר הזה שעושים את זה ואפילו יותר טוב ממני. נכון הדבר שבמקרים הבודדים שכן כתבתי משהו יותר אישי התגובות שקיבלתי היו מפרגנות, אבל עדיין אני חש שאני מעדיף על פי רוב לשמור את דעותי לעצמי.
עם זאת, לאחרונה יש לי הסתייגויות, או לפחות מחשבות בנוגע לסוגייה הזאת. אולי הגיע הזמן שאתחיל לכתוב משהו עם תוכן יותר מאשר פוסטים העוסקים בעיקר בצורה. כמו שאני אומר למכרים שלי, צורה מפוצצת מושקעת ומרשימה בדרך כלל נועדה לפצות על תוכן חסר או די חלש וזה בלשון המעטה.
באמת לאורך הזמן השתדלתי לבוא עם רעיונות מקוריים ויצירתיים לבלוג, בעיקר בגלל שהבלוגים שהיו כאן בעבר שהיו הומוריסטים הלכו ודעכו, הלכו ונעלמו, ועל כן ניסיתי לקחת על עצמי את המטלה להחליף בלוגים אלה. מבחינתי אלה היו בלוגים שנתנו קצת מנוחה מטרדות חיי היום יום, מהאינטריגות של הכלוב וגם סיפקו קצת הומור. אבל גיליתי שזה בכלל לא קל, ואני בכלל לא בטוח שזה אפשרי מבחינתי, בעיקר כי אני לא חושב שאני האדם המתאים למשימה הספציפית הזאת.
אבל יותר מכול, הדבר שבאמת היטה את הכף הפעם לטובת כתיבת משהו אישי היה משפט שמישהו מדהימה (בלשון המעטה) כתבה לי כאן ואני אצטט "אני בטוחה שיש לך הרבה יותר מה לכתוב מאשר להראות רק נעליים ..".
אז בואו וננסה, וכמו שאל בנדי אמר "בואו נזרוק את זה למיטה עם מדונה ונראה אם היא תשכב עם זה", כלומר, אנסה לכתוב, ונראה מה יהיה.
בתרבות האנושית שלנו, פיתחנו לעצמנו הרגל לפיו אנחנו מאוד אוהבים לסכם תקופות, לדבר על תקופות וכיוצא בזאת. בעיקר אנחנו אוהבים לומר שסגרנו מעגל, אבל סגירת מעגל מעידה על כך שחזרנו לנקודה ממנה התחלנו, וזה לחטא לאמת, כי אנחנו אף פעם לא חוזרים לאותה נקודה, ומי שכן חושב/ת כך אני קצת מרחם עליו/ה. יחד עם זאת, יש לנו מעגלים בחיים, למשל עונות השנה או חגים, שכול שנה אנו חוזרים עליהם ולמעשה אנו חוזרים לאותה נקודת זמן היסטורית. מצד שני, תפיסת הזמן האנושית היא לינארית, כלומר חץ זמן שמתקדם בקו ישר ושאינו מאפשר לחזור אחורה.
אז אם נשלב את שתי תפיסות הזמן האלה, תפיסת הזמן הנכונה בתרבות האנושית היא של ספירלה, כן כן, כמו קפיץ, אנחנו גם נעים במעגלים וגם מתקדמים, תוך חזרה על אירועים כאלה ואחרים, רק שאנחנו לא באמת השלמנו מעגל, אלא התקדמו טיפ-טיפה על פני הזמן.
טוב אז אתם בוודאי שואלים לשם מה ההקדמה הארוכה הזו, הדבר נובע משום שאני מרגיש שתקופה בחיי עומדת להסתיים, אני לא יודע אם זה תקופה אחת גדולה, מעין עידן, או פשוט כמה דברים במקביל שמסתיימים ויחדיו יוצרים תקופה אצלי בראש, ומבלי לפרט יותר מידי, רק אומר שסימני הסיום של התקופה שיצרתי בראשי הם קטנים וגדולים, כול פעם משהו אחר: עוד קורס שמסתיים, הדרכה אחרונה, משימה אחרונה, מטלה אחרונה, עבודה אחרונה וכו' וכן, גם שנות העשרים שלי עומדות לקראת סיום.
כמובן שסיומה של תקופה באופן טבעי מביאה עימה חשבון נפש מסויים, וגם סוג של משבר קיומי (משבר אקזיסטנציאליסטי) כלומר השאלות שאנחנו בדרך כלל מתעלמים מהן צצות ומציקות: מה עשיתי עד כה? לטובת מה זה משרת אותי? איך זה שיפר אותי כבנאדם? לאן אני בעצם רוצה ללכת? או מהי המטרה הסופית שלי? (ואין צורך להזכיר קריירה, משפחה, מגורים וכו').
למען האמת אין לי תשובות, אני מנסה לפתוח דלתות, או יותר נכון להכניס רגל במספר דלתות שכרגע נראות לי כאופציות סבירות, כדי שכשיגיע הזמן יהיו לי מספר רב של אפשרויות שפתוחות בפני, אבל כול מה שאני בעצם עושה זה לדחות את ההחלטה הסופית עד לרגע שבו לא תהיה לי ברירה אלא להחליט. זה טבעי, אני חושב שהרבה עושים את זה, מצד שני חלק מהעניין בחיים זה הניסיון והטעיה, לנסות דברים חדשים ומשונים שלא תיכננו ולא חשבנו שנעשה, כי דווקא הדברים האלה מפתיעים אותנו לטובה.
חלק מהעניין הזה של "סיום תקופה בחיים" זה האנשים שהיו איתנו באותה התקופה. לכולנו יש חברים (אני מקווה), יש לנו את החברים מבית הספר, החברים מהצבא, החברים מהלימודים או מהעבודה, מאתר הכלוב או ממסיבות הכלוב (רחמנא ליצלן). אבל כמו שנאמר בשנות הקסם (סידרה ישנה לאלה של מכירים - תחפשו בגוגל) "חברים מעידים על תקופות בחיים שלנו", וכן, הם מתחלפים יחד עם התקופה. אז נכון שיש גרעין קשה של חברים שהולכים איתנו באש ובמים, אבל מי כאן לא מכיר את החברים ההם שהיו לנו בתקופת הלימודים (ואני לא מדבר על התיכון) שלמדנו איתם, בילינו איתם וגם הלכנו לחתונות שלהם, אבל מאז לא שמענו מהם, אלה הם "חברי לימודים לחתונה", כאלה שהזוג המאושר מזמין רק בשביל להראות שיש להם הרבה חברים, אבל הם לא באמת ישלחו מכתב של "תודה ששמחתם בשימחתינו" ובדרך כלל גם ישיבו אתכם ליד מערכת ההגברה באירוע כדי שתצאו חירשים, או במקום לא נוח באופן כללי (בפינה מרוחקת או ממש על רחבת הריקודים כשכולים קופצים עליכם ונתקלים בכם כשאתם מנסים לשבת ולהעביר את הזמן).
אבל כול עוד אנו חולקים איתם את התקופה, הם חברים, ואנחנו הולכים איתם, מבלים איתם, וכן, גם הולכים לחתונה שלהם. אחר כך כבר לא נשמע מהם, אבל זה בסדר כי אחר כך כבר יש לנו חברי תקופה חדשים, למשל חברים מהעבודה, ואולי אנחנו לא הולכים לחתונות שלהם, כי הם כבר נשואים ברובם (אפשר רק לקוות), אבל אנחנו כן נאלצים ללכת לברית או הבר מצווה של הבן, או הבריתה של הבת, או Whatever, כי אלה החברים של התקופה החדשה.
תמיד יהיו כאלה שנתחרט שלא שמרנו איתם על קשר, ויהיו כאלה שבכלל לא נבין למה היינו איתם בקשר, אבל כך או אחרת הם תמיד יסמלו עבורינו תקופה. מה שכן, תמיד אבל תמיד, בטקס הסיום/פרידה מחליפים טלפונים/מייל/פייסבוק ואומרים "נהיה בקשר. נכון שזה מעיד על כמה אנחנו ממש תמימים או אופטימיים?
ולסיכום, כול מה שאני רוצה לומר מעבר לזה שיש לי מחשבות שמטרידות אותי לגבי ההווה והעתיד הקרוב והרחוק, זה שיהיה בסדר, הרי צריך להאמין במשהו, וכמו שאמרו חז"לינו "מפגרים אבל אופטימים", ולסיכומי סיכום, אני הולך להרים כוסית, לחיי, לחיינו, לקראת סיומה של תקופה ותחילתה של חדשה, מי ייתן ותהיה טובה לא פחות מקודמותיה, וכל מי שרוצה להצטרך אלי מוזמן/ת, האלכוהול עלי!
אומנם אמרתי שהפוסט הבא יהיה טקסטואלי, אבל כשיש רייטינג כול כך גבוה, אי אפשר שלא להתפתות להצלחה. (אני יודע שקשה להעביר טון ציני בטקסט כול כך קצר, אבל תנסו לדמיין).
אז לאור הצלחתו המסחררת של הפוסט האחרון, והביקוש הרב מהקהל, החלטתי לעשות פוסט המשך עם עוד כמה זוגות נעליים משונות. או שתרצו אותן בארון שלכן, או שתרצו להקיא מהן.
הפעם אקדיש את הפסוט לפטישיסטים של נעליים/מגפיים, וגם לכול אותן נשים שכול כך אוהבות לקנות נעליים/מגפיים, זוג חדש לכול עונה (או בהתאם למבצעים בחנויות). שטפו נא את עינכם/ן בנעליים הכי הזויות/מצחיקות/מכוערות/מדליקות ושאר תארי לוואי. תהנו (לא לבעלי לב חלש וכיס רדוד).
