על השליטה

“If I had to define a major depression in a single sentence, I would describe it as a "genetic/neurochemical disorder requiring a strong environmental trigger whose characteristic manifestation is an inability to appreciate sunsets.”
 

זה הציטוט של רוברט ספולסקי שעובר לי בראש כשאומרים לי ''תסתכל על השקיעה הזאת! איך אתה יכול להיות עצוב כשיש דבר כזה מולך?"

אני מחייך באירוניה ומהנהן, כי מה כבר אפשר להגיד שישנה משהו. הרי אני רואה את אותה שקיעה וצופה בה באדיקות, האמת, מרגע שהתחילה. אני רואה את ההיטל הורוד על פני שכבות של עננים כחולים ולבנים, את הקרניים הצהובות רוקדות משתלבות לתוך כל זה בשתי וערב של סגול בוהק. אני רואה את הדירוג, ההיררכיה והפיזור המאורגן, הכל על רקע הכדור הכתום הכל יכול שמנצח על ההרמוניה הזאת בשובבות מתגרה כמו שהיא טבעית. אי אפשר היה לצייר את זה יותר מושלם. אני רואה ...ולא מרגיש כלום. 

איך אפשר להסביר שהדבר הזה לא עושה לי כלום? זה כמעט פשע נגד האנושות. הכאב הגדול לא בא מעוורון והוא לא בא מאי ידיעה. הוא בא מהפער בין החדות והדיוק, כמעט היפר-ריאליזם, שבהם המציאות מתדפקת על העיניים ובמח שלי, אל מול הכלום שהיא פוגשת פעם אחרי פעם בתגובה. הבור הריק שאליו מעובדים כל האירועים האלו בצורה מכאנית ומדוקדקת ואז מושלכים להתפוגג כאילו לא היו...בלי להשאיר כמעט זכר. הפער הוא הדכאון. 

את כל זה אני לא אומר . פשוט מחייך כלפי חוץ ותוהה לעצמי עד כמה עמוק הבור הזה יכול להגיע לפני שיצא אל השמש מהצד השני של העולם כמו בסרט מצוייר.