שעת אחרי צהריים מאוחרת. שדה פתוח בין המושבים שבקרבת נתב"ג. אנחנו שוכבים, צמודים, על השמיכה שהנחתי על גבי מכסה המנוע של הרכב שלי. שנינו פורשים את האיברים שלנו לכל הכיוונים. אנחנו מביטים יחד אל עבר השמיים, עוקבים אחרי המטוסים הממריאים ממש מעל הראש שלנו אל עבר האופק. מהופנטים מהעצמתיות והגודל שלהם כשהם קרובים אלינו ומלווים אותם עד שהם הולכים וקטנים אל מול השקיעה המרהיבה והשמיים האינסופיים. בין מטוס אחד למשנהו, אני מושיט את היד אל עבר קופסת התותים שהבאתי לנו, טובל בקצפת ומאכיל אותך. את בתורך משקה אותי מבקבוק הבירה שעומד בינינו. עוד מטוס ממריא לכיווננו ואנחנו משחקים בלנחש לאן הוא טס ומי הנוסעים. חולמים ביחד על על מקומות שנרצה לבקר, אבל מרגישים שלעולם לא יהיה לנו יותר טוב מאשר כאן ועכשיו.
סך הכל התגשמות רומנטיקה קיטשית להחריד. סצינה שהיתה יכולה להשתלב בטבעיות בכל סרט התבגרות הוליוודי טיפוסי, קצת אחרי הסצינה שבה נפרדת מהחבר הקוורטרבק שלך וקצת לפני הסצינה שבה אני לוקח אותך כמובן מאליו ומאבד אותך... לכן היה חשוב להכניס כאן לתסריט את החלק שבו אני מחזיק ביד שלט שמפעיל את את הויברטור הקטן שביקשתי ממך להכניס לתחתונים לפני שיצאנו. אני נהנה להפעיל אותך דרכו ולהרגיש אותך מתפתלת ונאנחת בהתאם לקצב שאני בוחר. שם, ברגעים האלו, הצבעים, הריחות, שילובי הצלילים מסביב, המגע שלא מצריך מגע, הטעם המתוק. שם אני רוצה להיות.