אחרי תקופה ארוכה של השתעשעות עם הרעיון ולפני שההתחלתי להחצין את המילים בראש שלי למרחב הזה כאן, התלבטתי אם לפצל את הכתיבה לבלוג וורדפרסי סטנדרטי על הצורה שבה השליטה מתבטאת בכל מיני אספקטים של החיים בכלל והרמזים מוגבלים למיניות פה ושם, או לכתוב כאן במילים חשופות על מיניות עם הבלחות לתחומים לא קשורים כשיעלה רצון. שליטה, בין אם מינית או לא, היא מבחינתי הכמיהה הבסיסית למדל באופן אקטיבי את המציאות המתפתחת, כך שתהיה קצת יותר דומה לאיך שהיית רוצה שתהיה, בניגוד לחוויה פסיבית של מציאות שפשוט מתרחשת לה מעצמה וחולפת על פניך כשאתה צופה מהצד. אפילו אם כל המהלך הזה מתרחש בינך לבין עצמך וללא השפעה חד משמעית על הדברים בפועל. בסופו של דבר, שליטה לא שייכת לתחום אחד בחוויה האנושית, והמשמעות שלה מהדהדת בכל רמות הנפש ולפעמים ההד שלה נשמע גם מבין צלילי ההיסטוריה האוניברסלית...או לפחות צריך להישמע. כל אלו קשורים לאירוע היסטורי מסויים, כמעט ולא מוכר, שהתרחש ב-23 במרץ 1933.
את המציאות הטוטליטרית והרצחנית בגרמניה של אחרי התאריך הזה כולם מכירים. הרבה פחות מוכרת המציאות שהובילה לשם. הדרך הקצרה בזמן אך עמוסת נקודות הציון ההיסטוריות שבין סוף מלחמת העולם הראשונה להצבעה על חוק ההסמכה שריקן את הפרלנט הגרמני מסמכויות, היא לא מובנת מאליה ודרשה כמות בלתי נתפסת של החלטות והתרחשויות שהיו צריכות להסתדר ביחד, כדי שהדחפים האלימים בחלקים גדולים של החברה הגרמנית ימצאו קרקע לביטוי והשואה תתרחש. במשך כמעט 15 שנים היתה גרמניה (בתקופה שבה כונתה רפובליקת וימאר) דמוקרטיה מוזרה מאוד. מצד אחד, בחירות מסודרות, ייצוג מפלגתי חופשי ומגוון (יש שיגידו מגוון עד כדי אבסורד), תקשורת בלתי תלויה ומערכת משפט עצמאית. מצד שני, המערכת הפוליטית הורכבה מאינסוף מפלגות עם סלט של אינטרסים סותרים ויריבויות פנימיות, כאשר בחלק גדול מהזמן היה רב בפועל למספר הפרלמנטרים שבכלל האמינו שהדמוקרטיה היא טעות שצריך לחסל. 11 קואליציות ברירת מחדל לא יציבות הוקמו בשנים האלו (אני יודע שזה נשמע מוכר אבל דוקא לא בהכרח מקביל) ולמעשה לרובן לא היתה אפשרות לשלוט או לשנות שום דבר. רב הזמן המפלגות עסקו בלחבל אחת בשנייה ללא קשר לנושא שעל הפרק ולפעמים בניגוד לאידיאולוגיה שבשמה נבחרו. את הדוגמה הכי קיצונית לכך סיפקו פעם אחרי פעם המפלגות הנאצית והקומוניסטית, שבזמן שברחובות היו עסוקות המיליציות שלהן בחיסולים הדדיים, בפרלמנט הן הקפידו באדיקות להצביע באופן זהה, פעם אחרי פעם, נגד ממשלות אחדות מכהנות ללא שום קשר למהות החוקים שעל הפרק, רק בשם התנגדותן המשותפת לדמוקרטיה.
ביו הקצוות הללו היה אפשר למצוא אוסף צבעוני של מפלגות מעמד או נישה. מפלגת מרכז ליברלים, מפלגת מרכז קתולית, מפלגת מרכז פרוטסטנטית, שורה של מפלגות ימין "רך" שנעו בין רפובליקנים למונרכיסטים לשמרנים חברתית, מפלגות ימין יותר ופחות ליברליות, יותר ופחות לאומניות, יותר ופחות דתיות, כאלו שייצגו את הצווארון הכחול, כאלו שייצגו את הבורגנות, כאלו שייצגו את האצולה והצבא...בקיצור אם היה לך איזשהו וריאנט זהות על כל תחום חיים שהוא, כנראה שהיתה מפלגה שתייצג אותו. דבר אחד איחד את הרב המוחלט של המפלגות- שנאה יוקדת למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בניגוד למסורת הסוציאל-דמוקרטית הכל כך מזוהה עם אירופה של היום, באותן שנים זה היה רעיון חדש יחסית, זר ומוזר, שרב המערכות הפוליטיות לא ידעו איך לאכול, למרות שמבחינה אלקטורלית הוא דוקא זכה להצלחה לא מעטה. המפלכה ייצגה מנעד רחב של בוחרים שלא מצאו את מקומם במפלגות הנושא הרבות, החל מפועלים ואיגודים מקצועיים, דרך מעמד הביניים המתפתח ועד האליטה האינטלקטואלית, כשהדבר המאחד את כולם הוא תפיסה מתונה פוליטית, רווחה בסיסית לכל האזרחים ובעיקר החלפה של דוגמות מרחיקות לכת בפשרות וצעדים קטנים בדרך ליצירת בסיס יציב לדמוקרטיה הצעירה. הנבחרים של המפלגה הרוויחו את אמון הבוחרים שלהם פעם אחרי פעם, כשבכל צומת החלטות חשוב בחרו לוותר על שררה, נראות ויוקרה, לטובת מחשבה ארוכת טווח והנעת תהליכים שלא תמיד היה ניתן באופן מיידי לקצור את פירותיהם ולקחת את הקרדיט, אבל תרמו להחזקה של הדמוקרטיה בחיים. בתקופה שבה לכל מפלגה היה צבא פרטי וחמוש וקרבות רחוב רבי נפגעים היו עניין שבשגרה, הסוציאל דמוקרטים סירבו באופן עיקש להשתמש בחיילים שלהם בשביל לאכוף את רעיונותיהם ונוכחותם. למרות זאת וגם קצת בזכות זאת, הסוציאל דמוקרטים מצאו את עצמם במקום הראשון ברשימת האויבים של כל אחת מהמפלגות האחרות. הנאצים והלאומנים האחרים שנאו אותם על השוויוניות והמתינות, השמרנים שנאו אותם על הליברליות החברתית, הקתולים שנאו אותם כי לא היו מספיק קתולים, הפרוטסטנטים כי לא היו מספיק דתיים, הימנים כלכלית כי היו יותר מדי סוציאליסטים...אבל הכי הכי, שנאו אותם דוקא הקומינסטים. באופן אירוני ולדראון עולם, פעם אחרי פעם נמנעה המפלגה הקומינסטית של גרמניה מלשתף פעולה עם הסוציאל דמוקרטים בהרכבות קואליציה אל מול הימין הלאומני, כשבמקום זאת היא מעדיפה להקריב את רפובליקת ויימאר על מזבח שנאתה לסוציאל דמוקרטים שלא היו לדידם "סוציאליסטים" אמיתיים אלא בורגנים במסווה, שיש לחסל כצעד קודם למלחמה בנאציזם.
בסוף שנות ה-20 הגיע השפל הכלכלי הגדול ואיתו שינוי סדר העדיפויות אצל חלקים רבים באוכלוסיה. בימים של אינפלציה בלתי נתפסת ואבטלה של כמעט חמישים אחוז וכשהמשכורת של יום עבודה לא הספיקה לקניית ארוחה ביום שלמחרת, הלכו ונעלמו מפלגות הנישה הקטנות אל תוך המפלגות הגדולות ובעיקר אל שתי הפופוליסטיות מימין ומשמאל. ההבטחות של הנאצים והקומינסטים לפתרונות אגרסיביים ומהירים, בנוסף להפנייה הנוחה של אצבע מאשימה אל עבר חשודים מוגדרים ומוכרים, משכו את קולותיהם של הבוחרים המפוחדים ולקראת 1933 נשארו פחות או יותר ארבעה גושים - קומוניסטים, סוציאל דמוקרטים, מרכז ונאצים- לאומנים. בתמרונים פוליטיים מורכבים ועם עזרה לא מבוטלת מאידיוטים שימושיים שונים, הצליח היטלר להשיג לעצמו את תפקיד הקנצלר, אך למרות זאת, התחלת השיפור במצב הכלכלי העולמי הניע התפכחות מסויימת באוכלוסיה והבחירות הדמוקרטיות האחרונות של רפובליקת ויימאר הביאו לירידה בכוחה של המפלגה הנאצית. היטלר חשש מתהליך חזרה לנורמליות שיחזיר גם את המפלגה הנאצית למקומה הקודם במרכז השוליים של המערכת. הנאצים החליטו לקחת צעדי מנע אקטיביים ולייצר משבר פיקטיבי. שריפת הרייכסטאג בתחילת 1933 אורגנה בחופזה וכמובן שנמצא אשם נח במיוחד בדמות פעיל קומוניסטי צעיר. מצב חירום הוכרז מיידית, כשחברי המפלגה הקומינסטית נרדפים, חלקם עד מוות והשאר רק עד מחנות הריכוז הטריים, לעת עתה. מול הסוציאל דמוקרים היה קצת יותר מורכב לפעול, אבל גם כאן הצליחו הנאצים להכניס כמעט רבע מהם למחנות. כאן אנחנו מגיעים לאותו אירוע מכריע של ה-23 במרץ 1933.
חוק ההסמכה, או בשמו הרשמי- "החוק לריפוי המצוקה של העם והרייך" (חייבים להעריך את החוש הנאצי לאירוניה ע"ע "העבודה משחררת"), נועד לשים את החותמת הרשמית על חיסולה של דמוקרטיית ויימאר ולרוקן את הפרלמנט מכל סמכות, תוך כדי העברת כל יכולות החקיקה והביצוע לממשלה שהורכבה בעיקר מחברי המפלגה הנאצית ובעצם הפיכתו של הפרלמנט לגוף סמלי וחסר השפעה. לצורך הבטחה של מעבר החוק, שונו ע"י הנאצים באופן מותאם לקראת ההצבעה הקריטריונים הנדרשים לכניסת החוק לתוקפו, בין השאר הקטנת הרב המינימאלי הנדרש ואי ספירת קולותיהם של חברי הפרלמנט שלא יכלו להצביע ( כי היו כבר במחנות הריכוז באותה עת) ובכך הורדה נוספת של הסף הדרוש. זה לא הספיק לנאצים, וכדי להוציא את טיפת הספק ומראית העין האחרונה של הוגנות מההצבעה, כמויות מאיימות של חיילי אס.אס ובריוני אס.אה חמושים הוזרמו אל בניין האופרה שהחליף זמנית את הרייכסטאג השרוף ובו נערכה ההצבעה (שוב האירוניה), כשהם מקיפים וסוגרים במהלך ההצבעה על כל חבר פרלמנט של הסוציאל דמוקרטים ומפלגת המרכז. באלו התנאים נערכה ההצבעה המכריעה על עתיד הדמוקרטיה הגרמנית, ועדיין מצב המספרים היה כזה שבמידה וחברי מפלגת המרכז בצירוף הסוציאל דמוקרטים הנוכחים היו מצביעים נגד החוק- הוא לא היה עובר, מה שהיה מצריך מהנאצים להפעיל את המיליציות הצבאיות שלהם בסיטואציה שכנראה היתה מובילה למלחמת אזרחים שהיתה יכולה לשנות את ההיסטוריה. כאן בדיוק נכנס עניין השליטה וההבדלים המופלאים בין אנשים וקבוצות במצבים שבהם נמדדת הרוח האנושית באמת. את חברי מפלגת המרכז הצליחו הנאצים לשכנע, בשילוב של שוחד, הבטחות ריקות ובעיקר תחת עננת האיום המוחשי על חייהם והם הצביעו פה אחד לבטל את המשך הקיום הפוליטי שלהם ולמסור את גורלם בידי הדיקטטורה המתהווה. מולם, חברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, כשחלק מחבריהם כבר נרקבים במחנות, הם עצמם ומשפחותיהם תחת סכנה ברורה ולא ניתנת להדחקה, בידיעה שאפילו אם יצליחו לנצח בסוף היום כנראה שישלמו על כך בחייהם ולא יזכו לראות את התוצאות של הנצחון הזה, שמו את עצמם על במה ייחודית בהיסטוריה אנשית ובחרו לייצר שליטה על המציאות שלהם ולהנכיח את הנשמה והאנושיות שלהם בתוך מצב בלתי אפשרי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הצביעו נגד החוק וכל אחד מהם שילם על כך מחיר כבד בדרך זו או אחרת. מנהיג המפלגה, אוטו וולס, היה היחיד שדיבר נגד החוק במהלך ההצבעה והמילים שלו מייצגות את הרוח שמאחורי הגבורה- "אנו חסרי הגנה. חסרי הגנה, אבל לא חסרי כבוד...אנחנו עומדים על רעיונותינו המושתתים על עקרונות שלטון החוק, שוויון הזכויות והצדק החברתי. בשעה היסטורית זו אנו נשבעים אמונים לעקרונות האנושיות והצדק, החופש והסוציאליזם. אף חוק הסמכה לא ייתן לכם את הכח להרוס רעיונות אשר הינם נצחיים ואינם ניתנים להשמדה...אנחנו מצדיעים לנרדפים ולמדוכאים. האומץ שבמחוייבות שלהם והאופטימיות הבלתי שבירה שלהם מבטיחים עתיד בהיר יותר." זמן קצר לאחר מכן, כמו שאר חבריו, נשללה ממנו אזרחותו והוא נאלץ לרדת למחתרת ולברוח מפני השלטונות, תמיד רק צעד אחד לפני אחיזת המוות שלהם ונפטר ב-1939בפריז כשהוא רואה את כל אזהרותיו לגבי המשטר הנאצי מתגשמות לנגד עיניו.
משום מה הסיפור הקטן אבל משמעותי הזה הלך לאיבוד בין סיפורים על גבורה ועל התנגדות. אולי כי הקונטקסט מורכב מדי. אולי כי סיפורים על גרמנים גיבורים מסבכים את הנרטיב של טובים ורעים באמביוולנטיות לא רצויה. אולי כי התוצאות שלו בפועל היו סמליות בלבד. לדעתי, דוקא חוסר הסיכוי של הסיטואציה מדגיש עוד יותר את המשמעות של ההחלטה להידבק לרעיונות ולחזון. no chance and no choice.
חיילי האס.אה כשהם מוזרמים בהמוניהם אל תוך בניין האופרה לקראת ההצבעה