לפני כמה ימים התעסקתי בתרגיל מחשבתי של שליפת זכרונות רחוקים מהמדף, בהקשר לא מיני בהכרח, אבל באיזשהו שלב מצאתי את עצמי חוזר לזכרון הבדס"מי הראשון שלי.
הנסיבות והחומרים לא בדיוק תואמים את החוויה לפי ההקשר התרבותי הכללי, אבל במוחו של ילד בן 6-7 עם דמיון מפותח ודחפים יצירתיים, מה כן?
גדלתי במשפחה חד הורית ענייה, שלא בוזבז בה כסף על מותרויות או בילויים. הכסף שהיה, הושקע כמעט כולו בצרכי הישרדות בסיסיים, והמעט שלא, למזלי, היה מיועד לצריכת תרבות- ספרים, קלטות וידאו (בדמי ימיהן), טיול אקראי למוזיאון (איכשהו עם החלק האחרון פחות התחברתי ועד היום אני עוד מתכנן מתישהו ללמוד מה ההבדל בדיוק בין אימפרסיוניזם לאקספרסיוניזם וכו'). הרגעים שבהם הגיעה קלטת וידאו חדשה לוו בשמחה גדולה והייתי רואה כל אחת מהן בלופים ולומד כל סצינה בעל פה.
יום אחד, הגיעה לבית קלטת עם סיפור תנ"כי שלא הכרתי עדיין, על מלחמה ופוליטיקה, עם ציורים מרהיבים על הקופסא- זה היה סרט מצוייר על הרפתקאותיו של שמשון הגיבור ועל המלחמות שהנהיג נגד הפלישתים. ההתחלה היתה די מוכרת מסיפורי תנ"ך אחרים שראיתי, בני ישראל הטובים והאנדרדוגיים מתמודדים מול אויב משוקץ ואכזר שעולה עליהם מספרית וטכנולוגית. הפערים מאוזנים על ידי מנהיג גאון וכריזמטי+ יצירתיות + גאוות יחידה וכך נשמרת העליונות על הגויים. כל זה טוב ויפה...עד שנכנסה לסיפור דלילה. ספציפית עד שהיא התחילה לנסות עליו את מניפולציות חשיפת סוד הכח שלו. נתעלם רגע מה- trope הנאלח של האישה הבוגדנית והמניפולטיבית שמוסיף מימד מטריד בעיניים של אדם בוגר ומנוסה ספרותית. המח של הילד הקטן שהייתי, הרגיש שמשהו בדינמיקה הזאת שונה ממה שהכרתי עד עכשיו, והשוני הזה היה מעורר ומסקרן באופן לא צפוי. בכל פעם שדלילה הפעילה את האישיות והמח שלה בשביל להתגבר על שמשון החזק והבלתי מנוצח, מצאתי את עצמי מתמגנט לאפשרות הזאת של מעבר כח ושליטה בניגוד למהלך המוכר שלהן ( זאת פרשנות עכשווית כמובן...אז זה פשוט עשה לי תחושה נעימה לא מוסברת). להפתעתי, זה עניין אותי יותר מהקרבות ההמוניים שבדרך כלל כל כך אהבתי ומצאתי את עצמי נמשך בפעם ראשונה לסצינות האינטימיות ביניהם. בכל פעם מחדש דלילה היתה מחפשת דרך לתמרן את שמשון להפקיד בידיה את היכולת לפרק אותו מכוחו, בטוחה שהצליחה להמיס את ההגנות שלה ובכל פעם היתה מאכזבת מחדש...ואני מתאכזב קצת איתה ביחד. עד שלא. אני אפילו לא זוכר מה היתה הטקטיקה המנצחת, אבל אני זוכר את ההתרגשות האמיבוולנטית שהרגשתי כששמשון חסר מחלפות השיער ניסה בצורה מעוררת רחמים בכל כוחו להתמודד עם הפלישתים שהתנפלו עליו, ועוד יותר מזה- עם הבנת הבגידה שעבר. השינוי הקיצוני הזה ביחסי הכוחות והעובדה שזה נעשה באחריותו, היו מימד חדש וקסום בעולם שלא הכרתי עד אז.
למזלי, הסרט לא נעצר שם, והסצינה האחרונה עשתה עבודה מעולה בהשלמת החוויה. כשהוא חסר אונים לחלוטין, עירום מבגדים ומהגנות, עיניו מנוקרות והוא כבול בשלשלאות בידיו ורגליו לעמודים שמצדדיו, שמשון מוצג לראווה כאקט של השפלה אולטמטיבית לצורך שעשועיהם של בני האצולה הפלישתית. הגנרלים שלהם ונשותיהם צוחקים עליו ומתגרים בו, תוך כדי שהם בולסים ממטעמיהם ושיכורים מנצחון ויין, הם מטיחים בו הצלפות פיזיות ומילוליות. שמשון עבר את מהפך הכוחות המושלם והוא כעת בנקודה הכי נמוכה שיכולה להיות. מתוך עצמת ההשפלה, הוא אוסף את רוחו ומתפלל בכל הכוחות שנשארו לו לרגע אחרון של חסד שיאפשר לו להפיל את המבנה והעולם שאליו צומצם, על עצמו על הסובבים אותו ולהשלים את הסיפור שלו בגאולה סמלית קטנה. כמובן שהוא נענה, ומתוך עיניהם אחוזות האימה של הפלישתים והבטחון המחודש של שמשון, הילד בן ה-7 שהייתי זוכה לעוד לופ ברכבת ההרים של משחקי השליטה שהיה הסיפור הזה ורץ כמובן להפעיל את הסרט מחדש שוב ושוב כדי שאוכל לחוות את הנסיעה המרגשת הזאת שלא ידעתי לתת לה מילים.
עם השנים, הפנטזיות וההעדפות שלי עברו את האבולוציה שלהן, חוויות וחזיונות קיבלו שמות ופרשנויות, תסריטים פותחו וחלקם אפילו הוגשמו, אבל הבסיס לכמיהה הזאת לפרק את מבני הכח והשליטה בתוך המשחק המיני ובכלל, ולגעת עמוק בפנים בסודות ומקורות הזהות האמיתיים של הנפש שלי ושל מי שבוחרים לשחק איתי...נשאר. זה התגלגל לכל מיני מקומות, פנטזיות ופלירטוטים עם מקורות סמכות ברורים ואסורים (נשאר לרב בגדר הפנטזיה), הכנעה והשחתה מרצון של מלכת השכבה העצמתית ( פנטזיה שמצאה את דרכה להתגשם באופן מפתיע אבל זה כבר סיפור אחר) ובאופן כללי בכל מערכת יחסים שאני מנהל היום- זה כל כך מספק לחוות את המסע הזה של להכיר מישהי סופר אינטלגנטית, עם מקור כח פנימי חזק ששולטת באופן אבסולוטי בכל כך הרבה תחומים בחיים שלה, לגעת איתה במקום הכי חשוף ועירום שלה, להוריד אותה מרצונה להיות הכי נמוך שאפשר ואז לתת לה יד לטפס משם חזרה אל הכס שלה.