אין דבר יותר שיותר מחרמן אותי מאינטלקט,חריף, יצירתי...כזה שיודע בו זמנית לחשוב בצורה מקורית ופורצת דרך אבל גם לשזור את רעיונותיו בתאוריות הגדולות של ענקי המחשבה. אינטלקט מונע מסקרנות אינסטינקטיבית, עם קורטוב של שובבות כזה שמרשה לעצמו לפרק ולבנות מחדש מבנים קיימים, עם קצת יותר מדי בטחון אפילו, אבל מספיק מודעות עצמית בשביל לקחת את עצמו לא יותר מדי ברצינות.
לכן נראית לי הכי טבעית בעולם, הקונסטולציה הזאת שבה את ואני נמצאים עכשיו ואת מלמדת אותי בצורה כל כך מרשימה על פילוסופיית הסטואיציזם היוונית-רומית . את יושבת על הרצפה בסלון, מקריאה לי פרקים מספר ישן ועב כרס (אנחנו אוהבים אולד סקול), מוסיפה פרשנויות משלך בין הסיפורים הקלאסיים, עונה לשאלות שלי בתובנות מבריקות שמרשימות אותי כל פעם מחדש ואני מתמוגג ותוהה איך קרה שנפל בחלקי העונג לשהות במחיצת הפלא הזה שהוא את. אני יושב על הספה ומסתכל עלייך מלמעלה, שעונה בין הרגליים שלי, עירומה לגמרי, ומלטף לך את השיער בעדינות בזמן שאת הולכת ומתעמקת בחומר שמרתק את שנינו. מדי פעם את עוצרת ומגניבה מבט למעלה אליי, המבטים שלנו מתחברים ואני אומר לך לפתוח את הפה בשביל שאוכל לירוק פנימה, מסתכל בנוזלים שלי עושים את דרכם במורד הלשון שלך לתוך הגרון, הופכים אותי לחלק ממך, תוך כדי שאני ממשיך להתמקד במבט הנהנה שלך. אני מאפשר לך לבלוע ואת ממשיכה ללמד אותי.