לפעמים, יש תקופות כאלו שבהן אני מתקיים בשני מישורים. הימים מלאים בפעילות, פרוייקטים חדשים מתחילים, רעיונות ישנים מתממשים, אין זמן יותר מדי לחשוב. מצד שני, הכל קצת קורה כדרך אגב. הפעולות כמעט אוטומאטיות, התגובות באות ממקום שטחי, המחשבות מטפסות ממעמקי התודעה ועוקפות בדרכן את התרחשויות היום-יום, כאילו שני המסלולים לא שייכים לאותו אדם. הן מגיעות למודעות בצורה של אי שקט שמבקש לקחת צעד אחורה ולהפסיק לזוז. רק להתבונן. לעבד. להרגיש.
ברגעים כאלו, אני מוצא את עצמי משנה מסלול נהיגה בספונטניות ועושה את דרכי אל אחת מאותן נקודות חוף מבודדות שאני מכיר. אלו שהסיכוי לחלוק אותן עם עוד בן אנוש אחרי רדת החשיכה הוא אפסי. הו הולכות ומתמעטות, אבל עדיין יש כאלו. המסע שנדרש בשביל להגיע לחוף מהחניה המאולתרת תורם לזה וגם יוצר את הציפייה הנעימה שמתלווה לריח הים המתחזק עד לרגע שבו אני מגיח מהסבך ונחשף אל הכחול כהה העמוק שמשתרע עד לקצה האופק.
אני עוצר רגע ומסתכל לצדדים. אף נשמה חיה...כמו שקיוויתי. מסתכל למעלה אל מרבד הכוכבים, לוקח נשימה עמוקה ומתיישב על קו הגאות. הרבה מהדאגות שהגעתי איתן מתפוגגות מעצמן או שעוברות טרנספורמציה אל הפרופורציות הראויות להן, אל מול האינסוף שלפניי. נקודת המבט מתרחקת מהתמונה והפריים שלי הופך להיות הרבה יותר רחב. התרחשויות הימים האחרונים מתמזגות אל תמונת השנה האחרונה. שנה שקרו בה המון דברים שלא חשבתי שאפשריים. לטוב ולרע. דברים שעוזרים לי לאתגר את אינסטנקט האינרציה שהוא אויב כל כך יעיל לכל דבר טוב בעולם הזה. תמונת השנה האחרונה מתמזגת לשנים שקדמו לה ואני מסתכל על העשור האחרון. עשור שבו נולדתי מחדש בהרבה מובנים, אבל גם בגרסא הנוכחית יש צורך קבוע לתהות על המקום שלי, כמו שהיה תמיד.
השנים ממשיכות לרוץ אחורה, ועל רקע רעש הגלים המהפנט, אני מוצא את עצמי מביט על הילד שהייתי, חוטי הזמן השבריריים מחברים בינינו, חושב איך העשורים שעברו הביאו אותי למקומות שהוא לא חלם שמגיעים לו...ועם זאת, האתגרים שלו משפיעים עליי עכשיו כמעט כמו שהשפיעו אז. מסתכל לילד הזה בעיניים ומספר לו שזה בסדר ושהוא לא לבד יותר. לוחש לו שמותר לו לשים על הכתף שלי את הראש ולנוח רגע. מותר לך לבכות. יש לך מקום. מדבר אליו בקול...ואז נותן לו להתרחק לאט לאט ולהישטף לתוך תנועת האדוות הבלתי פוסקת שמקיפה אותי.
עוברות שעות. אני כבר לא זוכר מה הביא אותי לכאן. אני לא יודע כמה זמן בהיתי בחיבור של הים לשמיים אבל אני מרגיש איך החיבור העצום הזה הופך את כל מה שאני עובר לקטן ולא חשוב. הוא הופך אותי לחסר משמעות. לא במובן הרע. הוא פשוט מטהר אותי מתחושת חשיבות מיוחדת שייחסתי למה שקורה לי ולהשלכות. אני מרגיש נקי עכשיו. שום דבר אובייקטיבי לא השתנה אבל הההשפעה של הדברים עליי הפכה להיות פחות מציפה, וכתוצאה מכך, ההשפעה שלי עליהם הפכה להיות יותר נוכחת. עוד מעט השמש תזרח וזאת נקודת זמן טובה בשבילי לחזור, כאילו לא הייתי כאן. לתת למה שנטענתי בו להשתחרר חזרה אל העולם. לעשות עוד Leap of faith ולדעת שאני תמיד אוכל להיות כאן. עד שלא...ואז זה כבר לא יהיה משנה.