הבלוג של נשמה וכפרה

היום חזרתי מוקדם מהאוניברסיטה. ז'קי היה עדיין במסעדה, מטפל בפועלים הסיניים בכפפות של משי עם קוצים, כשהנייד שלי צלצל. "שלום יפה שלי. התגעגעתי", אמר הקול מהצד השני ואני הרגשתי איך הלב שלי נופל לתחתונים. זה היה יריב, החבר הראשון שלי והגבר היחיד ששכבתי איתו חוץ מז'קי, זה שנשבעתי לעצמי לא לחשוב עליו אפעם ולא ממש הצלחתי.

את יריב הכרתי כשהייתי בת 16. הלכתי להשתזף בחוף בודד ולפתע הוא הגיע. "מה ילדונת יפה כמוך עושה כאן לבד?", הוא שאל ואני הסמקתי מרב בושה. הוא היה גבוה וגבר ואני רק גיליתי שאני אשה. "בא לך להצטנן קצת בבריכה שלי? אני אכין לך משהו קר לשתות", הוא החל לפתות אותי עד שהסכמתי.

ליריב היה בית פרטי יפה ליד הים וליד הבית בריכה. הוא הציע לי לשכב על מיטת השיזוף, הביא משקה מרענן ונשכב במיטה לידי. הידיים שלו החלו ללטף אותי. עצרתי אותו והוא הבטיח לא לעשות שום דבר שלא ארצה ושלא יהיה לי נעים.
"ככה נעים לך מתוקה?", הוא שאל וליטף לי לאט את הפנים. הנהנתי. "וככה?" הוא שוב שאל, הפעם בלחש והחל ללטף לי את הבטן. תפסתי לו את היד. "אל תבהלי מותק, את רואה שאני עושה לך רק נעים", הוא הרגיע אותי והיד שלו המשיכה ללטף. כשהייתי כולי להוטה הוא החל לשפשף את הזין שלו בפתח הצר שלי, עד שלא יכולתי יותר להתאפק וביקשתי שיחדור אליי. כעבור כמה ימים הייתי מאוהבת ומכורה. "תפתחי את הרגליים, ילדונת שלי" הוא היה מבקש יפה וכל קיומי התרכז בין שתי רגליי כשהוא חודר ביניהן. אחר כך הוא היה מלטף את כולי לאט, עד שהייתי מתחננת שיזיין אותי חזק, שיאהב אותי, שיקח אותי, שרק איתו אני מרגישה אשה.

יריב היה החבר שלי במשך ארבע שנים, עד שיום אחד חזרתי מהצבא וגיליתי אותו עם בחורה אחרת במיטה. השתוללתי ויצאתי מהבית בזעם. הוא רץ אחרי וניסה לתפוס לי את היד ואני העפתי לו סטירה מצלצלת. הוא העיף לי אחת מיד בחזרה.
למרות שצלצל אליי מאות פעמים, לא עניתי לו יותר, כי בנשמה פוגעים רק פעם אחת וזהו אין דרך אחורה. הלב שלי היה מרוסק עד שהכרתי את ז'קי. במיוחד שנודע לי אחרי חודש שהוא הפך לחבר של אותה מזדיינת.

ועכשיו הוא בטלפון שלי. קורא לי שוב ילדונת, קורא לי שוב יפה שלו. לנתק גם הפעם? אני לא יכולה. יש לי את ז'קי ויש לי פצע פתוח שקוראים לו יריב.

"היי יריב, מה שלומך?", אני שואלת בטון אדיש ומרגישה שהלב שלי מפרפר כמו פרארי בתאוצה. "אני בסדר מתוקה שלי. עבר המון זמן, חשבתי אולי נרגעת כבר ואפשר לדבר", הוא משיב, כאילו לא עברו שנתיים. "נרגעתי ויש לי חבר חדש יריב, מה אתה באמת רוצה? למה התקשרת פתאם?", אני שואלת ומנסה לשלוט בעצבים שלי. "כי אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, טפשונת", הוא אומר ומצניח לי שוב את הלב.

אחר הצהריים ז'קי חוזר, משחרר לי את חגורת הצניעות שלו ומתחיל ללטף לי את הכוס, מספר לי כמה התגעגע לכוס של הכלבונת שלו, כמה הוא חם עליי, כמה הוא תכף יזיין לי את הצורה וגם יטחן אותה באותו הזמן, אבל אני יבשה בשבילו בפעם הראשונה. "יאללה נשמה, תשפכי למלך שלך, מה קרה לך היום?", הוא שואל ומבין מיד שמשהו לא בסדר. אני לא מצליחה לספר לו ישר.

"את צריכה את החגורה כדי לספר למלך שלך?", ז'קי שואל בטון שבדרך כלל מחרמן אותי כל כך והפעם רק מפחיד אותי. "זה...זזזהה... יריב התקשר", אני מצליחה סופסוף לספר. "יריב, הבן זונה ששבר לנשמה שלי את הלב?", ז'קי נזכר, "מה המניאק רוצה? את רוצה שאני ילך לפרק אותו מאמי שלי?"
הוא ישר מציע פתרון אופרטיבי.

"הוא רוצה שנפגש ז'קי. הוא רוצה שנשב לדבר על הכל. הוא אומר שהוא עוד אוהב אותי".

ז'קי נושם עמוק. זה אפעם לא סימן טוב. זה אומר שהוא מנסה להשתלט על העצבים שלו שלא יתפרצו כמו הר געש וישרפו את העולם. "ומה ענית לו נשמה?", הוא שואל והקול שלו קר כמו קוביות קרח.

"עניתי שאני אשאל אותך. אתה מחליט ז'קי", אני עונה בעצב.

"ומה את רוצה שאני יחליט, נשמה שלי?", הטון שלו בוחן אותי וקצת מתרכך.

"אני רוצה שתרשה לי", אני עונה ללא היסוס, מפחדת מתגובתו.

"את עוד אוהבת אותו נשמה שלי?", הוא שואל.

"אוהבת ושונאת ז'קי, אני לא יודעת. אני יודעת שאני אוהבת אותך".

"נשמה שלי, לאשה יש לב גדול אבל יש בו מקום רק לגבר אחד. רק גבר אחד יכול להיות המלך של הלב של האשה שלו וזה או הוא או אני. אז מי המלך של הלב שלך?"

"אני חושבת שאתה ז'קי", אני עונה בכנות.

"חושבת? זה אומר שאת לא בטוחה אם זה אני או הוא?"

"לא ז'קי, אני מצטערת, אני לא בטוחה", אני משיבה וכמעט בוכה

"אז מה זה היה כל המילים על כמה שאת אוהבת אותי וכמה שאני המלך שלך? שקרים נשמה שלי?"

"לא אדוני. בחיי שלא. אני הכי אוהבת אותך שאפשר, אבל כשיריב התקשר זה גרם ללב שלי להתרגש, זה גרם לשנאה שלי להתחלש, זה גרם לי להתגעגע וכמה שאני שונאת אותו, אני חושבת שאני גם אוהבת אותו".

ז'קי מביט בי במבט מרוכז. הוא עוד פעם נושם עמוק עמוק עמוק. המבט שלו מאוכזב וכועס ואוהב ביחד. אני מתחננת שיגיד משהו, כי המבטים האלה שלו הורגים אותי. בסוף הוא מדבר: "טוב נשמה שלי. את תקבעי עם יריב ליום ראשון ואת תלכי ליפגש איתו בבית קפה ואת לא תזדייני איתו באותו היום, כי את לא תלכלכי את הכבוד של ז'קי כשאת איתו ואחר כך את תחזרי הביתה ואת תספרי לי הכל. ואם אחרי זה את תרצי שהמניאק ששבר לך את הלב יהיה המלך שלך, אני ישחרר אותך ואני יגיד לך שלום, אבל זה יהיה שלום ולא להתראות, למה עם ז'קי אין הזדמנות שנייה. אם את הולכת את לא חוזרת, מבינה כלבונת שלי?".

אני מבינה. כל כך מבינה וכל כך מבולבלת. כל כך מבולבלת שאני אפילו לא מתייחמת מהמילה כלבונת. ביום ראשון אני אפגש עם האיש ששבר לי את הלב, עם הגבר שאני הכי שונאת בעולם, הגבר שהכי אהבתי. הגבר שאני הכי אוהבת?

אני מרגישה כל כך שייכת לז'קי וכל כך לא מתאימה לו. אני מאוהבת בו מהכוס, מהתחת, מהלב ואני מעולם לא התגברתי באמת על יריב.