לפני שהסרטן הספיק לאכול לה את הפרצוף, פניה של אמי היו מלאות נמשים.
אני חושבת שבצעירותה זה אפילו היה סימן ההיכר שלה, נשיקות קטנות של שמש על המצח והאף.
אין לי מושג, לא הכרתי אותה בצעירותה, אבל ככה נדמה לי .
גם בבגרותה לא ממש הכרנו למען האמת, זה מורכב, מין מורכבות כזאת ששמורה לנשים חזקות ובנותיהן.
אני תוהה מה תאמרי אם אספר לך שהוא אוהב אותי אפילו שאני לא משוכנעת שאני אוהבת אותו. זה טוב שיהיה גם אחד כזה, ככה גם נדמה לי.
" בואי הנה לכאן" הוא קורא לי מחדר האמבטיה , "יש לי מתנה בשבילך".
בחיוך עייף אני מקלפת את עצמי מהמחשבות עליך ונגררת לכיוון הקול שלו.
"תתפשטי ותשכבי" הוא מבקש ללא טיפת היררכיה או אדנות (למרבה הצער), אני נשכבת על הרצפה הקרירה והוא ממצב את עצמו מעלי בעירום מלא.
"עצמי עיניים" הוא לוחש לי מתוך זקנו המאפיר.
אני נענית לו ונושמת נשימות שטחיות בציפיה לעתיד לקרות.
הריח שלו מתפשט באויר שלנו ואני מרגישה טפטופים קטנים על פני.
הוא אוחז בשתי הידיים שלי ומרים אותי בעדינות למראה שמעל הכיור." את יכולה לפקוח יפה שלי " הוא אומר לי בצחוקו הנפלא ופניו המרוצות קורנות.
" תראי אותך אהובה, עכשיו גם לך יש נמשים".
עד כדי כך הוא אוהב אותי אמא , עד כדי כך.
