מדהים, נכנסתי לבלוג וגיליתי טיוטות, בכלל שכחתי שהן קיימות. תכלס כול כך מתאים לי טיוטות.. מגלגלת בלב איזה רגש, מחברת בראש איזה משפט, מקלידה על המסך איזו כותרת וזהו, מוכנה להמשיך הלאה.
*********************************
כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך. על סלרי וגזר ומצות, על ציר עוף צלול עם בועות שומן קטנטנות.
הייתי מחכה למרק הזה כול השנה, משחקת אתך משחק כשהוא מוכן- כמות הגזרים שווה לכמות התפודים, שווה לכמות הכדורים. כניעה מבוגרת לקפריזות ילדותיות.
רציתי לספר איך שנה שעברה עשיתי אותו מלוח מדי, אני יודעת שאני בדרך כלל מאופקת, סלחי לי שלא הפעם. אשתדל לספר על זה גם לך, נראה.
על כתיבת הסיפור ויתרתי, כבר נגמר החג וזה מוזר, וגם לא בא לי להתעצב ולא הצלחתי למצוא את המילים (נשבעת למשל שבשורה הקודמת מסתתרת אנקדוטה על יותר מדי מלח ואהבה שאני מצליחה להרגיש אותה אבל לא ממש לדייק).
שלשום, בבית של חברה אמה מזגה לי בפעם האחרונה השנה מכדורי הזהב הנהדרים האלה, כף ראשונה ו..זבאבאם! אגרוף לבטן ! יד לגרון! והנה שוב המלוח מלוח הזה שמקשה עלי לזלול כמו שצריך, סבבה, הבנתי את המסר. הפעם לא נהפוך לטיוטה.
אני אוהבת את האיכות הזאת של טעמים מהבית להיות יציבים. להגרר אתנו מהבתים שגדלנו בהם בין דירות שכורות, יבשות אחרות, בתים שהקמנו, בתים שפירקנו, שוב דירות שכורות וחוזר חלילה. בין המילים כאן בבלוגים יכולתי לקרוא על זה גם.
קראתי עוד על זכרונות שנארזים בעמקי ארונות, על ריחות בשקיות ואקום שגם אני שומרת ומסניפה בחרדת קודש "רק שלא יצא הריח".
ימים שלמים של מחשבות שלי על שתן וכאב שבסוף מתורגמות כאן למילים בסיפורים של אחרים, משעשע שבאתר הזה זרים גמורים לי מתארים את איך שתמיד עשיתי אהבה.
הוו... ועוד יש זרים אחרים, אלה שבמילים העמוקות והעדינות שלהם הצליחו לגלות לי את איך שאני צריכה שהאהבה שלי תיעשה, ובאופן כול כך מדויק שהסרעפת מתכווצת והרוק נבלע ברעש פריך כזה שמחריש לי את האזניים מבפנים. שם אני כבר לא כול כך מעיזה להמשיך לקרוא, פחדנית.
כול השבוע רציתי לכתוב סיפור על קניידלעך, ובסוף יצא קשקוש בלבוש על אוניברסליות. וגם זה נחמד מאוד, וגם זה בגלל החגים.
