את אלון הכרתי בחופש הגדול בין כיתה ו' ל ז'.
הייתה לו אמא רוסיה ואבא אשכנזי והשמועות אמרו שגרשו אותם מאיזה קיבוץ בגלל שאבא שלו הלך מכות עם המזכיר, אני באמת לא יודעת.
אף פעם לפני זה לא הכרתי ילדים לא רוסים. עבור כולנו הוא היה קצת מוזר ושתקן כזה והחלטנו שאני עוזרת לו להשתלב חברתית.
מהר מאוד היינו לשני אפונים בתרמיל- גונבים מאמא שלו גולף לייט , רושמים על אבא שלי בירה במכולת (וואי וואי המכות שחטפתי על זה כשהוא גילה!), מפחידים חתולים באתרי בניה וזוללים פלאפל עם ברד בקיוסק של זיאד.
"אני רוצה שתקח לי את הבתולים, רוצה? אני חייבת להפטר מהדבר הזה לפני שאני עולה לחטיבה" אמרתי לו איזה יום בדאגה ילדותית, אוספת בעזרת זרד קטן טיפת שרף מהעץ.
קבענו להפגש בבית שלו למחרת אחרי בית ספר.
"תמצצי לי כלבה!" הוא ציווה עלי בקול נחוש ודחף את הראש שלי לכיוון המפשעה. "מה? אבל איך אתה בכלל יודע מה עושים?" שאלתי בסקרנות ואלון רק שתק ושתק .
בסוף לא שכבנו. הבלוט של אלון התרכך ואני מרוב פחד הייתי יבשה כמו המדבר.
כך יצא שעליתי לחטיבה עם בתולי ובסוף נתתי אותם למישהו על הרצפה בשירותים באיזו מסיבת כיתה, לא משהו לכתוב עליו הביתה.
לא דברנו על זה יותר והקיץ המשיך מנומנם כרגיל. בהמשך התברר שמזכיר הקיבוץ לא היה היחיד שחטף מכות מאבא של אלון וכשהקיץ נגמר אמא שלו ארזה את אלון ואחיו הקטן ויותר לא ראיתי אותו. אני עדיין חושבת עליו לפעמים, על אהבת הקיץ הראשונה הזאת שלי, ואיך בטח היום כבר הייתי נרטבת.
ואני? אני סיימתי חטיבה ותיכון ואחר כך התגייסתי לצבא והכרתי עוד מלא חבר'ה לא רוסים; היו אורן ומור ואדר ודולב וארז והדר הבן והדר הבת בקטע חד פעמי ותמר ואילן ומורן וכליל וגפן ודקל ושקד ואפילו דום היה (בחיי), לא מצרי אמנם, אבל היה.
אבל תמיד, הכי טוב שהיה, היה אלון.
