השעה קרובה לארבע ואני עולה את הקומות הביתה בכבדות של סוף יום לימודים בחום של חודש ספטמבר.
כבר מהקומה השלישית אני מתחילה להריח את הסלק ותפוחי האדמה מתבשלים לחגיגות שלך היום בערב.
תמיד התרגשת מיום ההולדת שלך- בין מלא שיחות טלפון משם לזרי פרחים מכאן הרגשת שוב מיוחדת, נחשקת, אהובה ונראית. בעולם הישן ההוא שבו עדיין היית יהודיה שעירה ולא רוסיה מסריחה. ביום הזה חזרת להיות שחקנית תיאטרון חובבת, עיתונאית ועורכת עיתון, משוררת וסופרת, אשה יצרית ויצירתית, חכמה ושמחה. לא עוד מישהי שהעליה ריסקה אותה לרצפה, ילדיה בעטו בה למוות, המנהל הפישר בעבודה ירק לה על הגופה והסטרס עשה וידוא הריגה משל היה אלאור עזריה בסמטאות חברון.
" פריבט!" אני זורקת לחלל המטבח ומדליקה את הטלויזיה, נוחתת על הספה בשכיבה בלי לחלוץ נעליים.
בין ערוץ לערוץ אני נתקלת בתמונות של המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק עולה באש. אני מזדקפת בספה ומנסה ערוץ אחר, אותן התמונות. עוד ערוץ ועוד ערוץ והתמונות לא מתחלפות, אני מסבה את ליבו של אבא ונעצרת בסוף על ערוץ תשע, כדי שגם הוא יבין.
ארבע ושלוש דקות. אנחנו צופים באימה בטיסה 175 של יונייטד ארליינס מתרסקת לתוך הקומות העליונות של המגדל הדרומי.
ארבע ועשרים. האינטרקום או הטלפון מנערים אותנו , "כן?" אני עונה לתוך השפופרת " תרדי למטה נו כבר נוסעים להביא פרחים, אחותך גם פה " אומר אחי ואני יורדת לרכב ומבקשת שידליק את הרדיו. הפער בין החוץ המהביל למזגן של הקניון מתגמד רק מול הפער בין מה שקורה עכשיו בטלויזיה שלנו לשגרה השלווה של המרכז המסחרי. אני עוד זוכרת שבדוכן הפרחים אמרתי למוכרת שבניו יורק עכשיו יש מטוס שהתרסק לתוך בניין, לא נראה לי שהיא קולטת. לא נראה לי שאני קולטת אם להיות כנה .
ארבע חמישים ותשע. אנשים מסוימים עורכים שיחות אחרונות לאהובים שלהם והלב שלי קורס יחד עם המגדל הדרומי. "כך זה וודאי היה בפומפיי" אני מצליחה לחשוב לעצמי צופה באנשים מנסים להתחמק מהנשורת, מתחבאים בין סמטאות וחנויות. "בליאד רק אני יכולה לעשות רומנטיזציה לחרא הזה" מבליחה בתוכי מחשבה נוספת.
חמש עשרים ושמונה. המגדל הצפוני קורס לאחר מאבק של מאה ושתיים דקות ולוקח אתו את המריוט, את בניין מספר שבע ואת המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה עד אז.
***
" פריבט!" אני מנופפת לך בכניסה למחלקה בזמן שאבא מגלגל אותך לכיוון שלי ואחותך מתקרבת אליך לשלום (זאת רק הפעם השלישית שהיא רואה אותך ככה וזה בטח לא פשוט לה, עובר לי בראש) הפנים שלך ממש בצקיות היום אבל מופתעות ונראה לי שאת מזהה קצת וכולנו מסכימים שאת מחייכת. אני משאירה עוגות ופירות לצוות.
" אז מה, מזגו לך פה לכבוד היום שוקלדים?" אני שואלת בצחוק את אף אחד ומחווה בידי לצינורות ההאכלה שאישרתי לשים לך כי את כבר לא מחזיקה את הלשון והצוואר. עכשיו את בטוח בטוח מחייכת אלי חזרה, אני רואה גם בעיניים. אני מחפשת בזריזות מכות יבשות, סימני פגיעה ופצעי לחץ ואנחנו יוצאים אל החצר.
אני לא מבקרת אבל אני חושבת עליך כול כך הרבה, יודעת? למשל התחלתי לנהל איזה בלוג וזה גורם לי לתהות, אם התוצאה זהה ושתינו כותבות, האם המחשבות שיש בי עברו גם בך? תמיד אמרו שאנחנו דומות ושתינו סלדנו מזה, שנים לא ממש דברנו . אגב לגבי זה, אני יציבה ואיתנה כמו סלע, אולי על זה בטח יש לך מושג פצפון. אפילו הסוציאלית כתבה ככה כשנתנו לי את האפוטרטפסות עליכם.
ביולי האחרון בכיתי קצת. פעם ראשונה כן? כאילו, לפחות מאז שהחיים שלי הפכו להכלאה מוזרה בין "יום שישי הפוך" ליום המרמיטה", אבל בכיתי ומאז לא הבטתי לאחור. עכשיו אם צריך אני בוכה- לפעמים עליך, לפעמים עליו וממש ממש ממש לפעמים גם עלי. אני מתבאסת קצת על איך שהכול השפיע על המראה שלי.
היום אענה לשיחות הטלפון שלך. נתתי לאבא את המספר הישן שלך, שישאר לחברים. אחרי כול שיחה כזאת אני מוסיפה עוד שורה באקסל של למי להודיע כשתלכי. וגם אענה יפה תודה על הברכות אצלך בפייסבוק ואז גם אולי אכתוב עליך בבלוג המדובר.
בנסיעה חזרה אבא מסביר לדודה שלי איך בסוף ילדים תמיד יוצאים כמו ההורים שלהם ואני מתכווצת מהמחשבה.
ממש מוזר לדעתי שאף אחד לא שידר שום דבר על הפיגועים... אני חושבת לעצמי. ואולי בעצם לא, החיים ממשיכים ואנשים נוטים להשכח.
יומולדת שמח מוליצ'קה, אני אוהבת אותך.
