אני עוברת את המקדונלדס מימיני, יורדת מקומה חמש לארבע. זכרונות ורגשות מציפים אותי באופן שלא חוויתי אף פעם לפני. אני צריכה רגע לשבת. זה היה המקום שלנו, שלי ושלך. מבוכי אבן ואשפה ושתן וחנויות בגדים ונעליים ומדרגות נעות שאינן נעות.
אני פתאום מבינה כמה עזה הייתה האהבה שלך אלי, משוגעת כמעט. כמה הענקת בי ונתת לי ותחבת לתוכי. הרחבת אותי להיות גדולה כל כך, שזה הכריח אותי לצאת למסע בו אני מצטמצמת חזרה לכדי מימדים אנושיים ועוד טיפה.
וכשתוחבים בכח זה גם מותח, כשמרדדים זה גם מגמיש. עשית אותי יריעה רחבה, ענקית, דקה וגמישה, שזה אולי נשמע כאילו זה נוח להקרע או דרוס, אבל אלה אסוציאציות לאנשים פשוטים. כי בעצם, בזכות זה אני מסוגלת לעטוף את העולם כולו כמילוי ולהחזיק בו ביד הענקים שלי. זה תמיד המצב התודעתי שלי, תמיד. מאוד בזהירות, ולא כתנועת נגד, לא באופן מתריס, לא בהשוואה לאף אחד, כבר לא מתוך הרס, בלי שום צורך להעמיד את זה במבחן ובטח שלא ביהירות, אלא באמת ובתמים. רק לפני, לא נתתי לך את הקרדיט.
אני עוברת את הפינה ומגיעה לבלוק. גאד כמה פעמים נפלטתי משם אל אור היום כמו ערפד סהרורי, כמה הייתי ועודני חייבת להרגיש את הביט. "Come in colors" כתבנו אז בהזמנה למסיבת הטראנס הראשונה שארגנו באיזה יער לפני עשרים וקצת שנים. אלוהים בכמה יערות, מדבריות ורחבות רקדתי יחפה ומזיעה מאז. אני כבר בכלל לובשת רק שחור ולבן ואת הצבעים נושאת בתוכי.
אני הרבה קשוחה אתך אמא. לא חומלת, לא זוכרת לך חסד, לא עושה הנחות ובוודאי לא נותנת ליהנות מהספק.
אפילו בפוסט יום ההולדת שלך היד רעדה לי והיססה להקליד שאני אוהבת אותך, הרגשתי שאני מספרת שקר, שאיני שלמה עם האמירה. אני גם לא תמיד יודעת לקרוא לרגשות בשמות וגם זוכרת להטיל בעצמי ובהכל ספק הכרחי. נגיד חשבתי שאולי מה שחוויתי הבוקר היה בעצם געגוע? לא יודעת וגם המילה הזאת קשה לי. מה שכן, דבר אחד היה צלול ולא השאיר בי מקום לספקות.
לא אמרתי לך מספיק, אם בכלל. ובטוח לא ככה ברור, וחף מביקורת וכעסים, ומשוחרר מבושה ומבוכה על כך, וללא אשמה ופחד, ובחוסר התנצלות, ובהוקרה, ומהלב, ובבגרות, ומאישה לאישה אף שלא הכרת אותי ככזאת, ולראשונה בחיי משום מה בהבנה עמוקה ומפלחת שזה בזכות, אפילו שהתרגלתי אולי לחשוב שזה למרות. אני חושבת שמחר אבוא לבקר אותך, אל תתפסי אותי במילה.
תודה לך, אמא. באמת, באמת תודה. מעומקי הלב והגוף והתודעה שלי אני אוהבת אותך היום וכנראה הלאה.
כמה מתאים ונכון וקוסמי, ואולי זאת דרכך לסמן. אני יושבת עכשיו במקרה בקפה מול אתגר קרת ומחייכת אליו חיוך טפשי ומובך חזרה. שנים חלמתי על הרגע הזה והקוליות שלי עכשיו היא ממני והלאה. סיפוריו לימדו אותי להרגיש קצת. בעצם, אם לומדים להרגיש דרך אתגר, מה הפלא שהכל כל כך אמורפי ובלי שמות.