אני קוראת את הפוסט שלה ונתקפת עצבות תהומית.
"רוצה צ'יפס?" צועק לי אחד החברים מהצד השני של השולחן. אני לא מסוגלת אפילו לענות. אני לא יודעת לאהוב כמו בן אדם רגיל, אבל כדי לאהוב גם כמו בן אדם לא רגיל אני צריכה פרטנר, נכון? ואני לא יודעת לעשות את זה, פרטנר. אני לא יודעת בכלל לעשות את זה, לא להיות לבד. אני כל כך חריגה שאני באמת לא מוצאת את היציאה כאן. זה דווקא לא כדי לקבל תשומת לב, לא לזייף ייחוד, לא חומר לכתיבה. לא כי אני שונה ולא שום חרא מהסוג הזה. כשזה אמיתי זה בעיקר כואב. ההבנה על האותנטיות של זה שוקעת לאט, אני בת ארבעים כמעט וזאת רק ההתחלה.
זה הרבה רע, וזה קשוח. וזה דורש התאמות לחיים החברתיים של כולם, להבין איך נורמליות נראית ולהצליח בכך. זה דורש ריכוז גבוה מאוד וזה מאוד מאוד מאוד בודד. ובכל זאת, אני לא בודדה ולא מתלוננת. אני קוראת שוב וכואבת כולי.
זה מגניב ומסתורי וסקסי כשאת נערה. זה קשוח, פסיכוטי ומבלבל כשאת מבוגרת. זה אמורפי באופן שאי אפשר להמשיג באמת, זה לא מגניב ולא כיף ולא נורמטיבי בשום צורה. זה קשה וזה מרגיש כמו מחלה קשה.
אני נחנקת לכדי שיעול על הצ'יפס המזדיין הזה כדי להסביר את הבכי ולוקחת נשימה עמוקה להמשך, כשמסי עושה לי טובה ומבקיע שער.
תודה לאל, אחת אפס לטובת מישהו אחר.
