וכמה שהצליל הזה נפלא...
הפעם הראשונה בה אזרתי אומץ לגעת בה היתה שם, על הספה החשוכה בNO LIMIT. הנחתי את ידי הימנית בזהירות על כתפה וחשתי בשיערה המדהים מתחכך בידי, אשר היתה בדרכה ללחי הענוגה שלה. זמן רב שחלמתי על הרגע בו אזכה לחוש את הלחי אשר היתה שייכת לאשה הכי מדהימה שפגשתי בחיי.
חששתי בנוגעי בה. לא ידעתי את תגובתה ואם אכן תגיד לי את אשר היא חושבת או תסתיר זאת ממני. כשחשתי בידה נוגעת ומלטפת את ידי, ידעתי את כל אשר הייתי צריך לדעת.
הנחתי לידיי לזרום לפניה. נוגעות ומלטפות אותה בעדינות. חשות את העור הרך שלה, את הפנים הכה יפות מוסתרות לעתים עם ידיי, אצבעותיי ושערותיה הזהובות. הנחתי לה להרגע, להיות שלווה ככל שניתן. היא עצמה את עיניה והתמכרה למגע הזה, המגע שכה רציתי להעניק לה זמן רב. ליטפתי אותה - נוגע ולא נוגע בה, נשקתי לה בעדינות, שיחקתי בשערה ברכות ואז סטרתי לה. סטירה שנחתה על הלחי הימנית הרחוקה ממני, אך שללא ספק הפיקה את צליל המדהים שנבלע לו בין צלילי המוזיקה הרועמת ואת תגובתה המופתעת שנעלמה לה בחיוך מסופק שהופיע על פניה כעבור רגע.
המשכתי ככה: נושק, מלטף וסוטר, נהנה לחוש את פניה בין אצבעותיי, את רכותה על שפתיי, את לחייה זעות כל פעם כשאני סוטר להן ואז לשלוח את אצבעותיי וליישר את ראשה מחדש, כהכנה לסטירה הבאה.
כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי מעליה. היא יושבת לה על הספה, אך אני רכון עליה כשהיא בין רגליי. הפעם יכולתי לצפות בעיניה העצומות, בלחייה הסמוקות והיפהפיות, בשפתיה הנקפצות עם כל מכה ואת חיוך העונג הכמוס שמופיע לו לעתים על פניה, כקורא תיגר עלי.
שנינו מתעבי פומביות כלשהי, אך באותן דקות חשתי שאנו לבד, רק אני והיא. אפילו המוזיקה נעלמה לה מאוזניי. היא היתה כל מה שחלמתי שתהיה והרשיתי לעצמי להתמכר לה, משהו שחששתי ממנו ושמנעתי בכל כוחי עד עתה.
הפעם הראשונה שטעמתי את הטעם המשכר שלה, היתה בין סטירה ללחי הימנית שלה לשמאלית. השילוב הזה שבין הרכות של שפתיה לכאב שמתפשט בלחייה בגללי, רק גרם לי להתמכר אליה יותר.
לא פעם מצאתי אותה נושכת אותי, מתגרה בי ללא רחם ומותירה את סימני שיניה על ידיי המכות אותה.
כעבור שעה נאלצתי להפרד (ולזמן רב מדי, לדעתי) מצוארה שכה נהניתי לטעום אותו, מלחייה שכה נהניתי לסטור להן, מפטמותיה ושדיה המדהימים שכה נהניתי לצבוט אותם, ממגע שיערה הממכר ומטעם שפתיה המשכר ולהחזירה לביתה.
ולמקרה שתהיתם, לסיפור הזה יש המשך, אך הוא מוזר יותר משתוכלו לשער...
לפני 17 שנים. 15 באוקטובר 2007 בשעה 19:09
