חבלים וחבלות

אזהרה: פוסט זה לא נכתב לצרכי קריאה, אלא רק לצרכי התעללות עצמית – כשימאס לה ממני והיא תחליט לזרוק אותי, שיהיה לי איך להזכר, בין בכיה אחת לשניה, במה בדיוק פספסתי והפסדתי.
הקריאה על אחריותכם בלבד.



יש משהו בעצבות שגורם לך להתכנס פנימה, לחטט בתוך עצמך ולהוציא דברים שלעתים לא האמנת שהם כלל שם. אולי זו הסיבה שאת סיפורה של אותה שבת (שהתחלתי כבר לספר עליה) לקח לי כה הרבה זמן להמשיך – פשוט הרגשתי שלא מצאתי והוצאתי משהו ראוי לשמו...


את דרכי לירושלים אז בחמש לפנות בוקר, כשהיא יושבת לידי, אני מניח שלא אשכח זמן רב. אותה נסיעה תהיה כה סתמית לאור מה שאירע בשבוע שלאחר מכן, אך את התחושה הנעימה, שהיא איכשהו עמי ברכב, לא אשכח זמן רב. כמה שעות לפני כן בילינו יחדיו במועדון ולראשונה חשתי בה ממש, משהו שהעזתי רק לדמיין וגם זאת בסתרי ליבי, ואילו כעת אנו סתם יושבים ומשוחחים בעת נסיעה לאחר לילה ללא שינה. אני עדיין זוכר את לחייה הנפוחות והכחליליות קימעא, את החיוך שניסיתי להסתיר כל פעם שזכיתי להביט בה, את הזכרון שעלה בי כל פעם של מגע עורה המלטף, ריחה המשכר, טעם שפתיה הממכר והמילים שזכיתי ללחוש באוזניה...

השעה כבר היתה לאחר שש בהגיענו לירושלים. מצאנו את עצמנו מעבירים דברים מהרכב לחדרה החדש ולאחר כחצי שעה מגיעים לחדר עם החבילה האחרונה ושכרות שינה בעיננו. גם שם, לאחר לילה ללא שינה, עם עיניים טרוטות, לחיים נפוחות ובגדים פשוטים היה נדמה לי שיופיה רק התגבר. אני, כמובן, לא הכנתי את עצמי לשינה שם והתלבטתי קשות בין האופציה של שינה בחדרי הקט והשקט, במיטתי הרכה ועם שמיכתי המלטפת, אך הרחק ממנה, לבין שינה בחדרה ללא כרית ושמיכה, ללא סדין וציפה, עם בגדיי עלי אך עם הידיעה שאיכשהו אהיה בסביבתה. רק המחשבה שאזכה לראותה ישנה ריגשה אותי ואם לא די בכך, אז הרעיון הכה נפלא שכשאקום אזכה להמשיך לשוחח איתה גרמו לי, באופן לא כ"כ מפתיע, לבחור באופציה השניה. וכן, אני מודה, היה משהו מרגש בעצם העובדה שאני הולך לגרום לעצמי סבל רב רק כדי לשהות במחיצתה של מישהי כה מדהימה. הייתי אוזר אומץ ומכנה זאת כמעט סבל רומנטי.
ובכן, אם לרגע תהיתם למה למעשה אני ישן עם מישהי שהיה לי לילה די סוער עמה באותו חדר, אך במיטות נפרדות (וכן, אני מודע לכך שפוסט זה לא מיועד לקריאה ואף אחד לא קורא אותו בלאו הכי. הפניה פה היא לפיצולים הרקורסיביים האינסופיים שלי), הרי שהתשובה היא מאד פשוטה: ככה זה אצל גברים שלא מבינים רמזים, קרי אני. מסתבר שרמזיה ש"ניתן להסתדר עם שמיכה אחת" ושידוליה העדינים לכך שאתקלח (משהו שעשיתי, אך מיד לאחר שהיא נרדמה בעודי תוהה מה עלי לעשות...) נועדו בעצם לגרום לי להבין שנוכל לישון יחדיו ולהכין אותי לכך.
אפשר להגיד שבאיזשהו מקום עשיתי הכל כדי שלא להבין את רמזיה. הסיבה העיקרית לכך היתה שהנחתי שהיא עייפה וחפצה מאד לישון, ואילו אני... אני לא הייתי מסוגל להרדם לו הייתי כה קרוב אליה; המחשבה על לחבק אותה כה קרוב אלי, להסניף את ריחה המדהים לאחר המקלחת שעשתה ולחוש את מגעה לא נתנה לי מנוח. ידעתי שאם אני נכנס למיטה הזו – לא שינה ולא תמימות תדורנה שם.
באותו רגע, מזה זמן רב, הייתי שלם לגמרי עם החלטתי. גם כששוחחנו כעבור יום על כל הסיטואציה הזו והתברר לי שאולי היתה שם יותר מהצעה תמימה גרידא מבחינתה, היה ברור לי (וגם לה), שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
ישנתי שם עם בגדיי הלא נוחים עלי, כשחולצה דקה מהווה מעין כרית עלובה לראשי, בעודי רועד למחצה ומנסה להתחמם לאחר שהתקלחתי (ברוב טפשותי, יש להוסיף), אך הידיעה שבכך איני מסכן את ידידותנו שכה חשובה לי, איני מביא אותה למצב שבו לא יהיה לה נעים לדחות אותי ואני עדיין זוכה להיות במחיצתה, גרמה רק לי אושר. מסתבר בדיעבד, שהייתי יכול לחסוך לעצמי את אותה שינה טרופה ולבלות עוד לילה מדהים צמוד אליה, אבל במקום זאת אני שכבתי שם על המיטה כואב, דואב ורוטט כמו ויברטור מקולקל עם צואר שרק התלונן על מחסור חמור בכרית, ועדיין נהניתי מכל רגע.

כעבור ארבע שעות בערך, בעודי נים ולא נים, חשתי במגע חמים העוטף את גופי. פקחתי את עיניי באטיות, כשאני עדיין לא יודע אם אני חולם או מציאות היא זו וראיתיה רוכנת מעלי כשהיא מניחה בזהירות את השמיכה ועוטפת אותי בה. זה היה כה נעים, המגע החמים הזה, המחשבה שגופה שלה נגע בשמיכה זו ממש וזה חום גופה שאני חש מהשמיכה...
עשר דקות לאחר מכן, כשהבנתי שהיא נרדמה שנית, קמתי בשקט והשבתי לה את השמיכה. כשתשאל אותי מאוחר יותר מדוע לא השארתי את השמיכה אצלי והשבתי לה אותה מבלי שהרגישה, אגיד לה שלא מצאתי טעם לתת לה לקפוא בעוד לי נעים וחמים עם השמיכה שלה. זו היתה האמת, אך לא כל האמת. אני זוכר כי באחת השיחות הממושכות שלנו (והיו לנו הרבה כאלה, לשמחתי הרבה) אמרתי לה שאיני רואה סיבה להכנס לקשר עם מישהי שאינה חביבה עלי יותר מגופי. באותו רגע, כשהנחתי עליה את השמיכה מתוך ידיעה שאני גוזר על עצמי עוד שעות של שינה טרופה וקפואה והייתי כה שלם עם זה, הבנתי שאפילו בתור ידידה היא כה חשובה לי וזה יכול להיות גם הרבה מעבר לכך.

בסביבות שלוש בצהריים חשתי יד וקול מלטפים מושכים אותי מחלום הזוי למציאות. היא העירה אותי בעדינות ואני פקחתי את עיניי לאט, הבטתי עליה כשאני מנסה להסתיר בכל כוחי את העובדה שאני עדיין תוהה אם אני בחלום נפלא או במציאות והתיישבתי לי לאיטי על המיטה.

את השעות הבאות העברנו בשיחה, תוך האזנה למוזיקה, בעודנו אפופי שינה. שום מגע לא היה ביננו, אך בזה כוחה – היא לא צריכה מגע כדי להפנט אותי. עד כמה שהיא מדהימה (והיא אכן כזו), עדיין אופייה מסנוור מיופייה.

בסביבות שש נאלצתי להשיב את רכב העבודה שלי למקומו. כששבתי אליה, כעבור שעתיים ומחצה, הכל כבר התחיל להתנהל אחרת...