שלושה סופ"שים ברציפות שאנו נפגשים ואותו תהליך מוזר מתרחש: הכל מתחיל בצורה די מעודדת ומסתיים בצורה די מעצבנת.
את הסופ"ש הראשון מבין השלושה (שהיה לפני כשלושה שבועות) התחלנו כמו כל סופ"ש. הסקס כרגיל היה מדהים ואני דאגתי לנצל כל רגע אפשרי כדי לחוש את גופה המדהים, אך בצהרי שבת לפתע חשתי בחולשה מעצבנת. זו היתה ההתחלה של המחלה שעדיין מטרידה את מנוחתי. היא נתנה לי לנוח בחדר, כיסתה אותי ויצאה לה להמשיך את סידור הכלים שנותר לאחר הארוחה המשפחתית. כשחזרה ואני הייתי קצת עייף ומותש, היא לא עצרה בעדה וגררה אותי בכוח למין סוער ומטורף ביותר כשהיא עושה בי כרצונה, בגלל חוסר היכולת שלי להתנגד. חולה או לא, את הקטע הזה סיימנו בירידה מדהימה שזכיתי לרדת לה.
שבוע לאחר מכן, אני חשבתי שהתגברתי על כל צרותיי וחזרתי לירושלים עיה"ק תובב"א כבר ביום חמישי. נפגשנו בבר ומיד נסענו אליה. השותפה שהיתה בחדר לא הפריעה לנו יותר מדי להשתובב מתחת לשמיכה וגם האנאלי שעשינו היה די מטורף, אך שקט בצורה מעוררת כבוד. יום למחרת, כשהשותפה שלה כבר לא בחדר, הכל כבר היה רועש ופרוע יותר.
הלכתי לעבודה בצהרי היום ובסוף העבודה שבתי אליה בסביבות תשע בלילה. הכל היה נראה כשורה, עד שבחצות לערך כבר לא ידעתי היכן אני בדיוק. החום שלי טיפס לגבהים חדשים וכל מה שאני זוכר זה את המגע המלטף המדהים הזה שדואג לכסות אותי, לדאוג לי לכדור שיפחית לי קצת את החום ובמהלך הלילה הניח רטיה לחה על מצחי הלוהט. ברגעים בהם כן הייתי בהכרה כלשהי, אני זוכר את רוך גופה לידי, את העובדה שהיא לא עזבה אותי לרגע לבד ואת חום גופה שהרגיע אותי מהצמרמורת שאחזה בי.
בצהרי היום חשתי קצת יותר טוב, הלכתי לעבודה ובמוצ"ש נסעתי הביתה בעודי חלש ודואב.
הסופ"ש נפגשנו ביום חמישי. הרגשתי הרבה יותר טוב משאר ימות השבוע וידעתי שלא אוכל לשרוד עוד יום מבלי לראות את אהובתי. היה כה מדהים לחוש אותה שנית לאחר זמן שנראה כה רב והרגיש לי כנצח. למסיונרית שעשינו לפני השינה היא עצמה לא היתה מוכנה, אך הופתעה עוד יותר עם התנוחה הצידית בבוקר ואח"כ עם הדוגי שהגיע בצהריים, כשקמנו. בפעם האחרונה גם לא יכולתי להחזיק את עצמי. היה ברור לי שגם אם יכאב לי כל חלק בגוף שלי אח"כ, אני צריך אותה כאן ועכשיו.
הפגישה לאחר מכן היתה בשישי בלילה. אי שם לקראת 2:30, אך הפעם כבר הייתי במצב אחר. כאבי השרירים שתקפו אותי היו די צפויים, אך הכל היה פחות מעודד; החום שלי עלה, צמרמורת אחזה בי, השיעול התגבר ולא נותר בי כח לשום דבר. בילינו את שאר השבת כשהיא לידי ואני מחבק אותה. משתעל, מקנח את אפי, מסתובב לי בעוד הגב כואב לי, אך הידיעה שהיא לידי היתה שווה הכל.
היא היתה שם כל הזמן, בכל רגע שהתעוררתי. היא היתה שם ודאגה לי. היא ידעה שאני חולה, מודעת לכך שאני יכול להדביק אותה, אך כל הזמן היתה איתי מבלי להראות לי חשש כלשהו. דווקא ברגעים האלה, שאני הכי חלש והכי חסר אונים, היא היתה שם עבורי, כפי שלא דמיינתי. האהבה שלי אליה רק הלכה והתעצמה, הרצון שלי לחוש אותה רק גבר עם כל דקה שהייתי עמה ולבסוף, למרות המצב הלא כ"כ מעודד שלי, תפסתי יוזמה; ביקשתי ממנה להתפשט (היא, כמובן, לא עשתה זאת מבלי להתעלל בי קודם קצת), לשכב על הגב ולתת לי לרדת לה. ידעתי שגופי יעניש אותי אח"כ על מעשיי, אך כ"כ רציתי את הטעם שלה על שפתיי, לחוש אותה על לשוני ולהרגיש את השפתיים המדהימות שלה. ירדתי לה פעמיים ונהנתי מכל רגע. גם כל כאב שהגיע אח"כ היה שווה את זה.
אני לא יודע אם יש מילים להערכתי כלפייך, אני לא יודע אם יש מספיק מילים לבטא את רגשותיי כעת.
אני אסתפק ב"אני אוהב אותך".
לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 0:35
