חבלים וחבלות

לאחר הרבה מאד זמן (יחסית) בו זנחתי את אחת מאהבותיי הגדולות, חזרתי סוף סוף לקרוא.
הפעם הגיע תורו של סופר חביב בשם ארנסט המינגויי להעסיקני בבית הכסא ולסחוף אותי למקומות אחרים נעלים בהרבה (תתפלאו, אך זה בעדיף בהרבה מחוברות פורנו).
שלושה ספרים שהוא כתב קיבלתי במתנה ליום הולדתי (שהיה): הקץ לנשק, למי הפעמונים צלצלו ועשרה סיפורים.


שלשום סיימתי לקרוא את "הקץ לנשק". אני לא ארחיב על הסיפור עצמו יותר מדי, רק אגיד שהכתיבה מעולה, הסיפור עצמו מרגש והספר נגמר עוד לפני שחשתי שהתחלתי לקרוא בו.
למי שלא קרא (ושירוץ לקרוא), מדובר בעלילה המתרחשת בימי מלחמת העולם הראשונה באיטליה. גיבור הסיפור הוא אזרח ארה"ב המשרת בשורות הצבא האיטלקי כנהג אמבולנס (מכאן ואילך תקראו לבד. אני שונא להרוס סיפורים).


ההשוואה בין סיפורו של המינגויי לרמרק היא בלתי נמנעת. שני סיפורים (האחד הוא המוזכר לעיל מאת המינגויי והשני "במערב אין כל חדש" מאת רמרק) עוסקים באירועים העוברים על שני חיילים בחזית: האחד מהצד האיטלקי והשני מהצד הגרמני.
לעשות השוואה ממש זה לא הוגן, אך רק אוכל להגיד שהעדפתי את סיפורו של רמרק מכיון שאתה חש שאתה חווה את זוועות המלחמה ועד כמה היא מיותרת, לעומת סיפורו של המינגויי בו אתה מרגיש שהמלחמה עוברת "דרך" גיבור הסיפור. זה לא ממש מזיז לו עד שהוא נפצע (ולענ"ד, רק כשהוא נדרש למשטרת הקרבות).
דבר אחד נוסף העדפתי מאד אצל רמרק: הוא לא נעזר בעלילה רומנטית כדי להעביר את הסיפור, בניגוד לסיפורו של המינגויי. אצל רמרק זו מלחמה נטו; אין אהבה, אין אשה, אין פינוקים - יש רק מלחמה, חברים לקרב ויאוש.

בכל אופן, כל ההקדמה הזאת נועדה להביא לכתב דווקא דברים שהעלילה הרומנטית של המינגויי גרמה לי להבין.
הגיבור של המינגויי לא מתאהב באהובתו לחינם. היא מהרגע הראשון מעידה על אהבתו אליו ועל רצונה העז שהוא יאהב אותה. היא מקצינה זאת למימדים שאין לה שום דבר חוץ ממנו והוא אכן מתאהב בה. איך זה גורם לו להתאהב בה? פרטים בהמשך.

אני קופץ מכאן למקום אחר, רדוד בהרבה: Birthday Girl. סרט בו מככבת ניקול קידמן. לא אפרט את כל הסרט, אך אגיד שהיא משחקת שם רוסיה המגיעה לאנגליה בהזמנה ומציגה את עצמה כאשה שאינה יודעת אנגלית. בדיעבד, כמסתבר שהיא אכן יודעת אנגלית, גיבור הסרט שואל אותה מדוע לא אמרה לו שהיא יודעת אנגלית. היא ענתה ש"ככה הם מתאהבים יותר מהר".
הבנתי בדיוק על מה היא מדברת. היא רצתה ליצור מצב בו הוא יאמין שהיא תלויה בו. שהיא חסרת אונים מלבדו במקום זר, ללא שפה וללא אמצעים. הוא כל עולמה.
המצב הזה בו יש מישהי שתלויה בו כ"כ, גורם לו להתאהב בה.

דילוג קטנטן: דיאלוג ביני לבין חבר שלי. במהלך השיחה הועלתה הטענה שבגלל שיוויון המינים כיום, הרי שלגבר חסרה את אותה הרגשה פרימיטיבית של שליטה או של אדנות בבית ולאשה חסרה כיום את הרגשת המנוצלת/נשלטת (אני לא יודע אם המילה "חסרה" שייכת לכאן, אך אסתפק בה לבינתיים).
באותו רגע הבנתי עד כמה BDSM נועד להשלים את אותה הרגשה "חסרה" (תחליטו לבד אם להשאיר או להוריד את המרכאות). אשה היום היא שוות ערך לגבר (ולענ"ד, אף עולה עליו) ברוב התחומים. יש רק מקום אחד בו הדברים חוזרים להיות "כפי שהיו פעם". כללים מאד פשוטים: יש שולט ויש נשלטת. יש מעמדות. יש היררכיה חברתית/מינית. ויותר מכך - יש תלות. תלות, למי שכבר לא הבין זאת לעיל, יוצרת/מחזקת קשר.

עוד קפיצונת: הלוויה. כולם עצובים, בזה אין ספק. למרות הכל, יש הלוויות בהם העצב גדול יותר: כאשר אב קובר את בנו, הבכי גדול בהרבה מאשר בן הקובר את אביו.
תמיד תהיתי למה, אך כיום כבר אין ספק: האב משקיע בבנו הרבה יותר מאשר בנו משקיע בו. זהו טבעו של עולם. ההשקעה הזו יוצרת קשר, אבל הקשר הרבה יותר חזק אצל הצד שמשקיע, שנותן.

מצחיק עד כמה אנו הפוכים ואולי אף כפויי טובה, אך ככה אנו בנויים. השקעה משמעותה נתינה. נתינה משמעותה קשר. הנתינה מחזקת את הקשר הרבה יותר מאשר הקבלה.


האם אני סתם מנסה ליצוק תוכן איכותי-קשרי למשהו מיני-יצרי ע"מ שאחוש יותר טוב עם עצמי? אולי. אך באיזשהו מקום ברור לי שאם יש משהו כה חזק באותו קטע מיני, שבו יצור נשי נעלה נמצא עמי במקום אינטימי ומניח את חייו וגופו בידיי, הרי שזה בדיוק הקטע הזה.