חבלים וחבלות

כאלה הם בדיוק חיי: מרגשים בערך כמו הסרט שראיתי שלשום (The Constant Gardener - זוועה. להתרחק כל עוד נפשכם בכם).
באיזשהו שלב כבר כמעט והתרגלתי לחיי הרוגע המלווים את חיי. כשאני רוגע, כמובן, אני מתכוון למתכונת יומיומית קבועה של הרצאות, תרגולים ואז 8 שעות תכנות משעשעים למדי (ומי שלא גרם למחשב לקרוס בגלל תוכנה שכתב, ללא כל כוונת תחילה, לא ידע אושר עילאי מימיו).


לאחרונה גיליתי שיש מין מחזוריות מסויימת וקבועה, שעלי לדאוג שתפסק בהקדם. אני מסתובב לי לתומי ולפתע צונחת עלי מישהי חביבה להפליא. בד"כ היא נראית מאד לטעמי, יש לה יצר מיני מאד פעיל (ואל תשאלו אותי איך אני יודע), היא בעלת תואר ראשון לפחות (האחרונה היתה אף עם תואר שני בפסיכולוגיה) ומשום מה, היא בד"כ מבוגרת ממני (מה שלא כ"כ מטריד אותי).
בכל אופן, אני כה מופתע מהאירוע הנ"ל שאני מיד שש ושמח על המציאה ומתחיל לעבור למצב "מחזר". ובכן, מסתבר שהמצב הזה הוא אסון קולקטיבי עבורי. אסון כה גדול, עד שאם הינני ערירי כיום, זה בגללי ובעיקר בגללו.
אני מתחיל להתקשר לעתים קרובות, מנסה לברר כל פרט שיכול להועיל לי בחיזוריי (או בציד שלי), לבדר, להצחיק, להרשים, להיות עדין ומחוספס במקביל. להיות הכל, אבל OVER.
ואכן מר גורלי, כי בחרתי לחזר דווקא אחר נשים חכמות והן, בצורה כה לא מפתיעה, שמות לב לכך. הן כולן לא יכלו להגיד מה לא בסדר, אבל הן הרגישו שזה לא זה. הן פשוט אמרו שזה מהר מדי, לוחץ מדי, הכל פשוט יותר מדי.
בדיעבד, אני יכול להבין את כולן. מסתבר שלחץ כזה בתחילת הקשר יכול לגרום רק לדברים שליליים.

בהתחלה עוד חשבתי שהדבר נובע מחוסר התאמה בעיקר ורק מעט מהתנהגותי המלחיצה, אך עם האחרונה כבר היה ברור לי שאין זה המקרה.

בתור אחד שמסיק מסקנות, ברור לי שהסקתי את מסקנותיי מאירועים אלה. ברור לי שמעתה זה לא ישנה והכל ישתנה, אך גם דבר אחד נוסף מאד ברור לי: מהבאה אפרד בגלל שהיא תחשוב שאני לא מספיק יוזם ולוחץ. כן כן, אני גם בטוח שהיא דווקא תשתמש בביטוי "לוחץ".



בכל אופן, אם יש משהו שהיהדות מתעקשת עליו, אז זה על: "כל מאן דעבד רחמנא, לטב עביד".
אין לי מושג אם רחמנא באמת מגלגל פה את הכל, אבל בהנחה דלטב עבידתיה, אז אולי עדיף לי להתרכז כרגע בלימודיי (בעיקר בתקופת המבחנים הבעל"ט) ולא בתאוות הגוף הרדודות.