בא לי לכתוב סיפור, פנטזיה או אולי אפילו מקרה שקרה..
אבל גם בא לי לכתוב על התובנות מ"הכלוב", על העולם, על התקשורת המודרנית הבין אנושית.
על קצב החיים ההולך ומתגבר. על הציפייה למיידי, כאן ועכשיו (ולא בקטע הנחמד של מיינדפולנס).
על הרוחב פס הלא מספק בצורת שני אגודלים שמקלידים במהירות מרבית על מסך המגע. על Neuralink של אילון מאסק ש"יפתור" לנו את הסוגייה הזו.
על כך שהיום אנחנו עובדים בקצב של 200%.
לכתוב על הצ'אט (שניפתח לרשותי, יאי!), לכתוב על כך שלאנשים ישנה ציפייה למענה בזק – ואם לא, הם לוקחים אישית, נעלבים ומעליבים.
על האפליקציות, החיפוש אחר המושלם הלא קיים. על התחושה שתמיד יש משהו יותר טוב שם בחוץ שאנחנו מפספסים.
אז בואו יחד ניקח נשימה, נאט. עוד נשימה. לאן אנחנו ממהרים? אחרי מה אנחנו רודפים כל הזמן?
למה היכולת שלנו לסבלנות וציפייה כמעט ולא קיימת יותר?
אנחנו רוצים הכל, הרבה, עכשיו ובזול. רק בזול.
כי במלא זה יצא מהאופנה בעוד שבועיים כמו הבגדים המוצגים בחלונות ראווה של הקניון.
לתקן? השתגעתם? יותר זול לקנות חדש!
אין יותר בעלי מקצוע. כולם פרשו כי זה לא משתלם ולא מוערך. הנדסאי זה לא מספיק, מהנדס זה יותר מידי לתפקיד של שרטט.
הדור החדש יודע מינקות שצריך ללמוד רק מחשבים, משפטים, רפואה או ראיית חשבון. אפשר גם להיות טייסים, זה גם נחשב סבבה.
הכל מיוצר בסין. עד שסין תיקח לנו את כל הכסף ותחזיק את כולנו בביצים – אבל אנחנו? אנחנו שכחנו להשקיע בעצמנו ואיבדנו את היכולת הכי בסיסית לתפקד ולייצר.
לייצר In house.
אנחנו רודפים אחרי הריגוש, אחרי הקולקציה התורנית שתחלוף עוד שבועיים.
הוא ממש חתיך עם הקוביות האלה והשיזוף המושלם ואתה? אתה גידלת כרס.
הוא מחזר אחריי כאילו אני מלכת העולם, מוכן לנשק את רגליי ולעשות לי שעות של מסאז' ואתה? אתה רגיל שאני חוזרת הביתה, מנקה ומבשלת ורוטנת כי עמוס לי וקשה לי ואין לי חשק לכלום.
אין לי חשק אלינו כי יש לי מיליון מטלות על הראש: הארנונה, הדו''ח מהירות, המנוי של הכלב, היום הולדת של סבתא, ההגשה שליום שישי, המצגת בעבודה והשכנה המעצבנת שמחפשת לריב על האופניים שקשרנו בחדר מדרגות.
גם אני, לפעמים שוכחת ונגררת אחרי הדפוסים המודרניים.
חושבת על לקנות חדש, במקום לתקן.
אבל החדש, הזול, מיוצר בסין ולא בגרמניה.
החדש שליש איכות כי אין דרך לייצר כל כך זול בלי לחתוך בחומר, בזכויות בני אדם ובזיהום של איכות הסביבה.
החדש, לא יהיה שם בהתקפי חרדה באמצע הלילה.
החדש, לא יחזיק לי את היד כשלא היה לי אוויר לנשום.
החדש מעוניין רק כשאני צעירה, יפה ורזה – ולא כשאני 10 ק''ג יותר, כמה קמטים ושיערות לבנות.
אז אולי הסקס היום לא היה משהו, עם המון דיבורים ושאלות – אבל זה רק כי אתה מכיר אותי ודואג שלא אחטוף פלאשבק מהעבר כמו כאפה, מאותן החוויות הפחות...
אני יודעת שאתה שם. גם אני. רק קצת איבדנו כיוון.
אני יודעת שביקום מקביל שאליו עוד נימצא את הדרך, היית מוריד אותי היום לברכיים, דוחף לי אותו עמוק עמוק לגרון.
הייתי נחנקת. מאושרת להכיל את כל כולך בתוכי.
היית שם אותי על ארבע ומורה לפסק את הרגליים, היית נותן הצלפות קלות בפות.
עד שהייתי דולפת.
מתחננת שתיכנס.
היית לוקח את הזמן, עם המון סבלנות. ממתין... מחרפן.
היית נכנס למעט, לטיזינג ואז לא היית מרשה לי יותר.
היית ממשיך עם זה עד אמצע הלילה, מתעלל בי לאורך היום.
בלי תחתונים, לכל מקום. בשמלה ועם שלל רעיונות מגונים שיש רק אצלך בדמיון.
ובסוף היום, לפני השינה, היית מאתגר אותי, באצבע ועוד אצבע ועוד אצבע, סופר עד חמש.
אורגזמה טובה ושינה מתוקה.
מתקנת, לא קונה.
