לפני 17 שנים. יום רביעי, 13 במאי 2009 בשעה 16:20
אין כמוך. אני יכולה לומר מילים שבעבר הפחידו אותי
אני אוהבת אותך. לא, זה לא חדש לי.... אבל זה נעים לחשוב על זה
אתה מכיר אותי כל כך טוב, אין דבר אחד שאוכל לספר לך על עצמי בלי שתוכל להשיב ב"אני יודע"
ובכל זאת
אתה כאילו לא מודע לדברים האלו. כאילו אתה שוכח מהם עד שאני מציינת אותם.
אני רגישה, אני יודעת, בעיקר לאחרונה. ועם זה.
יש דברים שאתה לא שם לב
מילים שאתה אפילו לא מדמיין שיכולות לפגוע, ובאמת שאין לך מושג למה פתאום, אחרי מצברוח נחמד מאוד, אני משתתקת ובוהה
מילים שאתה אומר ואח"כ שוכח, דברים שאתה אומר שתעשה
אתמול זו הייתה הרגישות שלי שהעצימה הכל
הלכתי בוהה באוויר בלי מילים עם עיניים לכלוכיות
כמעט שעתיים התהפכתי במיטה, ואפילו לא ידעת שהפנים שלי רטובות מדמעות
רציתי ולא רציתי שתדע. שמרתי על שקט, מחיתי את הדמעות שאיימו להגיע אל היד שלך ולגלות
כי אז מה אומר? אין לי סיבה ממש. זה רק עצב שמזין את עצמו. שהתחיל משום דבר ושטות
חזרתי שוב ושוב בראש, כי אסור לשמור בלב, גם אם זה כלום, אתה פה איתי ואתה צריך לדעת
ניסחתי, שיניתי, ובראש המילים יצרו משפטים שהשתלבו אחד בשני ודילגו מאחד לשני ושוב ושוב איבדתי את השביל
ולא אמרתי כלום
כל מה שכתוב כאן, רציתי לומר, סוג של תרגול שאולי אוציא לפועל, ואולי אוותר ואמשיך הלאה, כי זו הרגישות הזו עכשיו שתעבור לי.
צריך ללמוד לדבר בקלות
אבל קודם צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה על הכל, להעצים כל דבר
כי אז אומרים שטויות
