enjoy the silence

יש לו שבוע הבא מומולדת:)
ביום שני.
אני לא טובה בלבחור מתנות, אז בגלל שאני הפסיכית של דפש, אני קניתי כרטיסים כחלק מהמתנה שלו
והקעקוע שלו
אבל זה לא כזה...וואו.
אז עכשיו הזמנתי לנו מסג' שהוא ידע עליו רק כשנגיע לשם:)

באלי מסיבלי
וחסר לכם שלא יהיה לי כיף

כל פעם שאתם מדברים איתי, אני צריכה לחשוב מה עשיתי עכשיו.
ונכון זו לא פעם ראשונה, אבל גם אם כן אתאמץ יותר ואקפיד לא לעשות טעויות ואהיה מקסימה ומתחשבת, יהיו הערות אחרות. אז למה לי לנסות ולהתאמץ אם גם ככה אף אחד לא יתייחס ושום דבר לא יהיה טוב?
בטח יש אמת בדברים האלו. אין פה צד נכון וצד לא. אני גם מאד לא בסדר. אבל אני לא יכולה/לא רוצה להשתנות ולהתאמץ. מישהו אמר לי, בלי קשר, שמה שכדי להיות שלמים עם עצמנו ולהרגיש טוב, צריך קודם להיות אנשים טובים יותר, לעשות טוב יות, ושמה שמונע מאיתנו להיות כאלו, זו הגאווה. וזה נכון. אני גאה מדי. לא חושפת רגשות, אפילו בפני עצמי, הכי קרה שאפשר, נשארת בתוכי. כדי שחס וחלילה. לא נותנת מעצמי כדי שלא ינצלו. לא אומרת את דעתי כדי שלא יתנגדו.
אני רוצה להשתחרר מכל זה. רוצה שזה יפסיק פשוט ככה. אבל אין קסמים כאלה. זה מאמץ שכנראה לא אעשה לעולם. ומילים שלא יצאו מגבולות הדף הזה.

הייתי אתמול ביומולדת של חברה. אחרי שקראתי ביקורות על המקום לא ממש רציתי ללכת אבל הלכתי בשבילה. אפילו ניסיתי לחשוב שלא בטוח שמבקרים אמינים...אבל באמת שזה היה סוג של עינוי..... בטח שמעתם- תל אביבה. נקודת האור היחידה של המקום היא העיצוב היפה (שבקושי רואים כי יותר מידי חשוך פרט להבזקי אור מסנוורים).

ובעצם זה לא ממש חשוב.
מה שחשוב זה שהגבוה לא בא והציע שבוא אליו אחרי זה.
בתגובה סימסתי: "עדיף שלא, כדי שתוכל ללמוד בבוקר בלי שאפריע, ואני אוכל בבית לתפור ולהכין אוכל לערב (איזו אישה...)"
הוא: "כן. אישה טובה...כנועה יפה ואופה"

איך לא להפוך למרגרינה???

כמה שאני עייפה..
לא זוכרת מתי כאב לי ככה פעם אחרונה
כל כך הרבה מחטים כל כך הרבה פעמים....
וזה לא נגמר
יש המשך עוד שבועיים שלושה.
אבל יש לי קעקוע נוסף:)
על הקרסול וזולג לגב כף הרגל
והוא יפה מאוד
גם לגבוה יש אחד, מתנת היומולדת שלו

הודעתי לו שהולכים לים והצעתי לו להדפיס את החומר למבחן
בים, נשפכו לי מילים שלא היה לי אומץ לומר אף פעם.
לא המילים שרציתי לומר כבר כמה זמן, כל מיני דברים שכדאי שבני זוג ידברו עליהם, אלו דווקא נראו כאילו עצם המחשבה עליהם מיותרת לחלוטין, שטויות שחשבתי עליהם יותר מידי וכבר עבר הרגע לומר אותם וכשיגיע הרגע הבא זה יהיה כל כך פשוט....
מילים על עצמי. זה עוד רחוק מלהיות תובנות כלשהן שיהפכו אותי לשלמה עם עצמי ועם העולם סביבי, אבל ההתחלה כנראה. אני מקווה.
הוצאתי מחשבות החוצה, נתתי לרגשות חסרי צורה ששוהים בגוף בבלאגן נוראי סוג של מלל, גם אם לא מדוייק. וזה לא נשמע לי מתפלסף כמו שחשבתי... המילים ששמעתי שיוצאות ממני כאילו מעצמן היו כל כך אמיתיות עד שהיו לי דמעות ורטט בקול, ולא הייתי עצובה בכלל.
אני מחפשת נוסחת פלא. משהו שימצא בשבילי פתרונות ויהפוך אותי לאשה שאני רוצה להיות. אבל אין כאלו. אני יודעת מי זו, או בערך מי אני מקווה שתהיה, אבל אני לא יודעת איך לגשת לזה, מה השאלות שאני צריכה לשאול את עצמי, מה המשא ומתן, מה לתרגל עם עצמי, ואין מי שיגיד לי חוץ ממני... (אלוהים ישמור מכל הספרים האלו כמו הסוד...אין פתרונות מוכנים מראש).

יש לי תוכית!!!
קוקטיילית חמודה ומתוקה שיושבת לי על הכתף ואוכל המון!!
וקראנו לה פסיה בגלל פסח.
ובעצם לא נוכל לדעת אם היא בן או בת עד גיל חצי שנה (היא בת 3 חוד') ומשום מה החלטנו שזו היא...
הכלב מקנא קצת אז נותנים לו המון צומי, כמו ילד שנולד לו אח תינוק

אני ממש לא אוהבת את קאסטרו. יש להם בגדים שלא שווים את המחיר, מכנסיים שמתרחבים במידה שלמה, וגם ככה המידות לא נכונות, הן גדולות מידי (במידה או שתיים, וזה עוד לפני שהמכנס התרחב!!) כדי לגרום לבנות להרגיש רזות ולרצות לבוא שוב.
אבל מה לעשות שהתלושים לחג מתאימים לשם, ושקיבלתי מתנה לחג מאמא של הגבוה מכנסיים שלהם...

--------------------------

אתמול הלכנו לטיול בדרום עם ההורים שלי. נחל אוג ועין מבוע. נחל אוג באמת מסלול נחמד, קצר מאוד, אבל היה תור לפני הסולמות וחיכינו איזה שעה (!) הפואנטה שלי היא, שטיפסתי שם!! זה לא כזה גבוה, 10 מטרים ככה, אבל יש למעלה בטן כזאתי שעושה את זה מפחיד והידיים מחליקות בגלל הקרם הגנה, ואני פחדנית כל כך... כמה שניסיתי לא לחשוב על זה, באמצע הרגשתי שאני רועדת, ושיש לי דמעות, וזה הפך לקשה יותר... הגבוה היה מאחורי, כמו הילדים שהאבא מאחוריהם כדי שלא יקרה כלום, אבל טיפסתי מהר מידי וברחתי לו כדי להגיע לסוף כמה שיותר מהר.

---------------------

יש אנשים טובים. חברה הציעה מרצונה לקחת לי משמרת אחרונה בעבודה הקודמת. זהו, אני לא עובדת שם יותר!!!!
חסל סדר משמרות ערב וסופ"ש:)

אני ממש שונאת את החגים האלו...
מצד אחד, לא נעים לי במפגשים עם המון אנשים, מצד שני להיות לבד זה עצב משהו.
יש לנו רק אותנו, ההורים שלי, אחי ואחותי. דוד שלי היה משתדל להיות איתנו, למרות שלאחרים יש אוכל טעים יותר. אבל הוא כבר לא כאן ולאחרים לא ממש אכפת.
דודים/דודות אחרים זה מידע מיותר שהפואנטה שלו היא - שאנחנו לבד בחגים האלה...
אז לפחות יש לנו אותנו. לפחות אין יותר מידי אנשים. אבל זה גורם לי לרצות להשאר בפיג'מה ולאכול סתם משהו מהמקרר...
אבל כדי לא להכנע להרגשה הזו וכדי לא לגרום לארבעת יושבי הבית הנוספים (והכלב) והרגיש ככה יותר ממה שהם כבר מרגישים, כל שנה חוגגים. אם זה ליל הסדר או ראש השנה...
לא מאמינה שאני אומרת את זה, בעיקר לאור כל השאלות בשבוע האחרון אם אני נשואה או מתי מתחתנת מיותר מידי אנשים שונים, אבל כנראה שהפעם הבאה שנהיה קצת יותר אנשים שבאמת ירצו להיות יחד בחגים, תהיה רק כשלי תהיה משפחה משלי ונבוא להורים.. וזה יקח זמן..הרבה זמן...

יווו כמה זמן לא הזדיינו...
יותר מידי
אני עייפה נורא, וקמה מוקדם, והוא היה קצת חולה
וכך עוברים להם הימים ואני מתחילה לחלום על סקס.
נחמד כזה... אבל המציאות נעימה יותר.