לפני 18 שנים. יום ראשון, 26 באוקטובר 2008 בשעה 17:17
לפעממים יש דמיונות כאלו...
של שקט נצחי.
קופצת לאינסוף, ולעולם לא נופלת
שוכבת בשלולית של דם
או פשוט, עוצמת את העיניים
והכל נקי כל כך. אפילו הדם הוא בחדר שכולו לבן, ומשורטט בקווים עגולים ולא יוצא מהשטח שהוגדר לו.
לפעמים אני מרגישה שאני פשוט בצד.
לא מכירה אף אחד ואף אחד לא מכיר אותי. לא באמת לפחות. לא בלי מסכות. לא בכנות גמורה.
ויש אנשים, אולי בעצם רק הוא, שאני רוצה אפילו מעבר לזה, לתוך כל הנימים והרגשות והמחשבות. הכי חשוף שיש.