הוא שאל אתמול אם לבוא לישון איתי אחרי שיחזור מלא זוכרת איפה, אבל אמרתי לו שלא חייב כי אני קמה ב7 בבוקר.
ובאמת לא חייב, בלי מצפון של אתה-אמור-להבין-בעצמך-ואם-לא-אז-אני-לא-אומרת. אז הוא אמר שמחר בחלון הענקי שיש לו בלימודים נלך לאכול צהריים (כמובן שהוא לא חזר ללימודים אחרי הצהריים).
היום יצאתי מהעבודה, וקצת קיוויתי, לא יותר מידי (יש פה בבלוג מוטיב חוזר- בכדי לא להתאכזב) שאם הוא לא התקשר עדיין הוא יהיה כבר בבית.
אבל הרגעתי את עצמי.
וכשהגעתי לפינת הרחוב שלי ראיתי את האוטו!!
היה לי חיוך מ-טו-רף במשך מאה מטרים עד לדלת ומשהו מאוד פסיכי בעיניים כשראיתי אותו!!!
סיפרתי לו את כל מה שעבר עלי אותו יום, וגם על זה שחשבתי בדיוק, שהוא רשת הבטחון שלי. אי של שקט שאני יכולה לאחוז בו, להניח את הראש על החזה שלו ולהניח הכל בצד.
בלי תלות, בלי חוסר בטחון ובלי הרגשה שהיתה לי פעם, של להסתפק במה שיש כי יותר טוב מזה לא אשיג. הפעם, אני מרגישה שזה מעולה. שהוא כל מה שאני צריכה, שהוא יכול לתת לי המון מבחינת נפשית, והמון מבחינת ידע, שאפשר לדבר על שטויות ואפשר לדבר רציני, שאפשר לפתור תשחצים ושאפשר לשתות בירה ולאכול אדממה. שהוא יעשה לי מסג' ואני אתפור לו כפתור או אכין עוגות. קשרים זה בעצם סוג של עסק קטן. קח ותן. ואני מרגישה שיש לו מה לתת לי, ושאני רוצה לתת לו.
לפני 15 שנים. 27 בנובמבר 2008 בשעה 18:36
