לפני 15 שנים. 29 בנובמבר 2008 בשעה 11:35
לא מספיק בהדרגה. בבום אחד. או בכמה בומים יותר נכון.
כל פעם יותר גרוע. הפנים רטובות מלוחות והגוף סוחט את הדמעות האחרונות שיש לו לפני שמתייבש לגמרי.
לא יודעת
חופרת בחיפוש סיבות אבל לא יודעת מה אמיתי ומה לא.
תעזוב, תוותר עלי אולי. תברח מהר.
בורחת מהמבט. לא יכולה להסתכל, מתנתקת.
עד שמצליחה לחזור
תסתכלי על מה יש יש ולא מה אין.
אבל זה לא ככה בכלל, אני לא רואה מה אין- אני רואה על מה אני לא מוכנה לוותר.
וכמעט ואין כאלו
עליך.
אולי הניתוק כדי שאתה תוותר קודם, כי על הכל אני יכולה לוותר.
להרים ידיים וללכת.
חוץ ממך.
אתה אומר שאתה לא מוותר בקלות, שכבר ראיתי את זה.
ואני רק בוכה עוד.
חיים בלי מטרה, בלי לדעת איפה יהיה לי טוב, זו טעות.
ללכת לישון ולגלות שהכל חלום, ללכת לישון ולא לקום, לחלום שאני דואה לתהום חשוכה ולא לראות את הסוף.
