לא עובר לי. עדיין בלי אנרגיות. כל דבר, גם אם אני יודעת שיש הסבר הגיוני, גם אם אני מסיברה לעצמי שזה לא נורא, כל דבר יכול להוציא ממני דמעות. דמעות שקטות עם עיניים מנותקות, או דמעות שזורמות עם רצון לצאת מתוך הגוף.
היה תורו להגיד לחיים, לא תמיד אנחנו זוכרים, תלוי באווירה. הפעם הייתה אווירה
והיו לו המון:
לחיי חיים מחוץ לבית
לחיי יום ההולדת שמתקרב
לחיי השנה שלנו יחד
ולחיי יותר זמן פנוי
יום ההולדת שמתקרב, גם הוא גורם לי לרצות לבכות.
שנה יחד זה המון.
זמן פנוי חסר, קשה שבשלושה ימים מלאים ישנתי איתו שש שעות. הוא הגיע כשכבר ישנתי ואני הלכתי כשעוד ישן.
וחיים מחוץ לבית...
לא רע לי, אבל אני כל כך רוצה בית משלי. אני גם ככה מנקה ומבשלת לפעמים.
מקום שאוכל לעשות הכל בלי לחשוב מה יגידו, ואני תמיד חושבת מה יגידו, גם סתם.
לאכול, ללבוש, להרעיש, להשתתק, לתפור, להתלבש (או לא)...בלי להסתכל מעבר לכתף. בלי לחשוב על תגובות.
אמרתי לו שאני לא יודעת איך הוא סובל אותי ככה. עם המצברוח הזה שיש לי לאחרונה.
הוא אמר שזה כי הוא אוהב אותי. אבל זה לא מגיע לו, מגיע לו סיי שמחה וקופצנית.
הגיע זמן, שנאמר את זה. אחרי שנה. שנה שטוב. שנה שלא נמאס הוא חוזר על המילים שאמרתי פעם.
הוא חיכה לי היום כשהגעתי מהעבודה, הופתעתי הפעם כי ממש לא חשבתי לקוות. כן קיוויתי אבל הסברתי לעצמי שזה לא יקרה כדי לא להתאכזב. יש לזה השפעה כל כך לא טובה עלי שאני לימדתי את עצמי כבר לא לקוות, כי אני לא מצליחה להתמודד.
משהו דפוק בראש שלי. משהו לא מסודר שם.
וזה לא עובר לי. זה פשוט נפל עלי בלי שיכולתי להתכונן ולנסות להמנע.
לפני 15 שנים. 4 בדצמבר 2008 בשעה 20:48