כנראה אני דומה לאבא שלי קצת יותר מאשר אני מוכן להודות, הוא פולני קר מזג עם הרגלים מקובעים.
עבורו ארוחת ערב היא תמיד 2 ביצות עין, גביע קוטג 5% ושתי פרחות אורז, כל יום, כל יום, כל יום
תמיד חשבתי לעצמי שאני דומה יותר לאימי הרגשנית, אולי אני סתם חמום מוח.
אבל בדבר אחד אנחנו לגמרי דומים, אנחנו שונאים לנהל אנשים ומעדיפים עובדים שמתנהלים מצויין לבד.
ככה אני גם אוהב את הנשים שהיו בחיי, עצמאיות חזקות חכמות שנותנות לי לזיין אותם כרצוני. פשוט.
הפילה המהממת אוהבת לפנק, אני לומד לתת לה לענג אותי, זאת חוויה אחרת עבורי לשחרר את המחשבה ולהתמכר אליה.
העובד הכי מאתגר שלי, הוא אנטי תזה לעובדים שאני נהנה לנהל, הוא דורש סבלנות אין קץ
הוא זקוק נואשות לחיזוקים ולהשוויץ בכל הישג, מדבר בתוקפנות והוא בכלל אוהב תהליכים, רק תנו לו תהליך והוא פורח
במיוחד כאשר העולם לא עובד לפי התהליך, שם הוא מרגיש גיבור וחזק היודע מה טוב, רק העולם גרוע
זה הזמן להחליף את העם.
אתמול הוא הטריף אותי, הוא חותך אנשים באמצע שאלות, לא מאפשר דיון. אולי ביסוד אני גם כזה, חמום מוח, קצר ובלי סבלנות.
לפעמים אנחנו שונאים באחר את החולשות שלנו.
בכל מקרה זה נגמר בעצבים גדולים ושעתיים שיחת ליטוף כמה הוא נהדר ורק טיפה סגנון לשפר.
הפילה התקשרה פעמים ושלחה הודעה ״ התחלתי לדאוג שקרה לך משהו”
לרגע הרגשתי אהוב, אולי הדודה צודקת שאהבה ודאגה שזורים אחד בשני
הרי לי לא באמת צריך לדאוג, אני זה שדואג לכולם, נשים בעבר שדאגו בעיקר השתמשו בזה ככלי לקבלת הישגים.
הפעם הרגשתי שזאת דאגה כנה. פשוט נעים
הזמן הוא חבר, ניתן לו לעבוד
