אחרי מלחמת העצמאות, פלסטינים רבים ברחו מהארץ, הקרקעות שלהם הופקעו על ידי המדינה לפי חוק נכסי נפקדים, על פניו המדינה הייתה אמורה לשמור על הקרקעות עד שיוכלו הנפקדים לחזור, כנראה לפי אמנת האג, אבל אצלו, אין לנו שום כוונה להחזיר פלסטינים חזרה, ויש את הנפקדים הנוכחים, אילו שנשארו בארץ ושוכנו בישובים אחרים. ככה אתה צוחקה עלי הדודה, אדמת נפקד נוכח, תכף יפקיעו אותה ויפלשו לך ללב. הנפרדת הנוכחת תאבד זכויות.
מוזר שהחוץ נחוץ כרגע לשמור עלינו, עבורי הבית היא המקום הבטוח, אבל החוץ כרגע נכון לנו, הוא שומר אותנו קרובים אבל מוגבלים, כרגע דרוש צעדים קטנים של קירבה, נלך להצגה או נשב בבית קפה, נבנה שפה והומור קצת פרטי, יהיו לנו לרגע זכרונות משותפים. ההורים הנפלאים שלי נשואים כבר 55 שנים, הם החברים הכי טובים אחד של השניה, הרבה בזכות אמא שלי, היא לא איפשרה לו אחרת, אתה תהייה החבר הכי טוב שלי,אמרה לו.
והמודל הזה המוצלח כלכך, לא השכלתי להעתיק, אולי הכישלון הכי גדול, אתה יודע איך נראה כל הטוב הזה, למה היית חייב לצעוד בשבילים אחרים, אולי זה סתם מזל רע, אולי היו אילו בחירות לא טובות, זה לא כלכך עוזר, האחריות היא שלי.ניסיתי שוב ושוב ונמשיך לנסות.
אתה אדם זוגי היא אמרה, כן אני אדם זוגי, אני מרגיש בנוח בזוג, אולי כי אני מבין את השלווה שהיא נותנת, למרות הקשיים והאופנה הנוכחית של ריבוים שונים, או שפות מכובסות של מערכות מאפשרות, בסוף מרבית העולם נהג ונוהג במודל זוגי, גם עבור אילו שהם קצת יוצר אינדיווידואלים.
כי זה לא רק סקס קבוע, או נוכח נפקד בבית, זה בסוף הופך להיות החבר הכי טוב, המקום הבטוח שבו היא יכולה להכניס את הראש לתוך הגוף שלך, להוריד את העור, להיות ערומה עם המחשבות הביזאריות עם המחשבות המכוערות, כי לכולם יש אותם, מחשבות מבישות, עדיין זה הבית, זה מקום בטוח שבו אתה מקלף את החובות החברתיות. לאט לאט אתם הופכים זוג. לפעמים יש לי פחד מה יקרה אם אחד ההורים שלי ימות, מה יעשה השני, איך יצליח לחיות, אין לי תשובה טובה.
תל אביב לא ישנה אף פעם, העיר הזאת תוססת ומטונפת כמו המחשבות שלי כרגע, בטח לא נצליח לישון בלילה, אולי נתמוטט לאיזה שעתיים שינה, הגוף הזר הזה לידי ירגיש מוכר, בטח אשתמש בו כרצוני, אולי אזיין אותה בכוח, עד שהזין יגיע ללב, אחכ נשכב ערומים יחד, נחזיק ידיים ונסביר נשימה, היא תצמד לגוף הגדול שלי והיד שלי תעביר לה רעד בראש, נהייה נורמליים לעשר דקות, כי שנינו בין העולמות, כבר לא צעירים לפרעות למרות שהראש מסרב להדביק את הפער, בין עולם נורמטיבי ורגיל לעולם עם טוויסט.
טוב זה רק ההתחלה, הקשה עוד לפנינו, שם נדרשת סבלנות והתמדה, אורך רוח ויצירתיות, וגם קצת אהבה
