האם ראוי אתה לילד?
את השאלה הזאת שואל המשורר, היא מתגלגלת לי בראש כבר תקופה, כמו נקישות בלתי נסבלות של נקר. כי פה בארץ חמדת אבות, פה אין לך קיום ללא משפחה, שלושה ילדים וכלב בבית צמוד קרקע בכרכור או פרדס חנה, כי מי יכול בכלל להרשות לעצמו פיסת אדמה בכפר אז״ר.
השאלה מתגלגלת במורד המחשבות, מקבלת אינטונציות שונות, הדגשים פעם בתחילה ופעם בסוף, כמו בקבוק זכוכית שגילגלו בקולנוע בקרית יובל, אבא שלי היה לוקח אותי לראות סרטים שנים במחיר אחד, כי מי לא רצה לראות את הגשר על נהר קוואי.
אבל מיהו הילד אני שואל, אולי אלך לקרוא אותו שוב, אבל למיטב זכרוני הוא לא עונה על השאלה הזאת, האם מדובר בילד בשר ודם. או שאולי מדובר באהבה, אולי זה אותו דבר, אולי זה בכלל כל יצירה מקורית שלך, כל דבר הנולד ויוצא ממך.
האם ראוי אתה לאהבה?
אולי גם פה צריך לשאול את אותה שאלה, מהי בכלל אולה אהבה אמורפית חמקמקה, אותה כמיהה של כלכך הרבה אנשים, עליה נכתבו שירים וספרים, דווקא משום שהיא כלכך אמורפית, אף על פי כן, רובנו רוצים אותה וגם יודעים מתי היא עוטפת אותנו כמו שמיכה בלילה קר מוטה כוכבים.
אולי בכלל צריך לשאול, האם אתה מסוגל לאהוב? כי אהבה היא נתינה ואם לא תוכל לתת רק לקבל, מהר מאד הכל ימות וידעך. אולי אני בעייתי, כי אותי צריך לאהוב עד השמיים וחזרה, כי ככה אני אוהב, אולי זאת רק אשליה או סיפור שאני לעצמי. אבל אהבו אולי עד כלות ואהבתי בחזרה. אהבתי עד השמיים וחזרה
האם ראוי אתה לחיות ?
אולי פה כדאי לומר שכולם ראויים, אולי זה הפרדוקס האנושי, כולנו דומים,כולנו חסרי כל חשיבות, קלאס באפס מאמץ, דומים כמו עפרונות מחודדים בקופסא, תמיד היה מספר בקצה שמספר כמה רך. למרות החוסר חשיבות, למרות הדימיון אחד לשני, למרות שכמעט לאף אחד לא באמת אכפת אם אתה רזה או שמן, גבוה או רזה אם שמלתך מהודרת או קרועה. למרות כל זאת, כולנו גם יציר בריאה יחודי.
איך חיים עם פרדוקס כזה מוזר, שאתה גם כלום וגם עולם ומלאו. אולי זאת בעצם השאלה.
התקשרתי להתנצל, אמרה אמא שלי, באמת שלא היה לה על מה. כי עבורה אני עדיין הילד המושלם שצריך למצוא אישה מדהימה. כזאת שתוכל לראות את כל היופי הזה.
אבל אמא, אני גם לא מושלם, קצת שמן מידי עם פופיק מקולקל, עם מחשבות סוטות ואפילו יצאתי שלילי לסבלנות, חסר סבלנות לעיתים לבני אדם.
אבל למה אתה רואה את זה? אתה לא רואה כמה אתה מיוחד
בטח שאני רואה, אני רואה הכל, אצל כולם, גם את האי שלמות שלי, אני אפילו מחבב אותה.
אבל אמא את עדיין חושבת במונחים של בני עשרים, אני כבר בן חמישים ואחת, הנשים שאני פוגש יש להם חיים שלמים, בית וילדים, זה לא זוג שהוא דף חלק, שוכרים בית יחד ומתחילים את החיים, פה זה הרבה יותר מורכב, איך משלבים ישן וחדש, קיים עם פנטזיות.
טוב רק רציתי להתנצל.
כי אצל אמא אני לא כמו כולם, אצלה אני באמת יציר בריאה ייחודי ושונה מכל אדם.
האם ראוי אתה לילד? השאלה הזאת תמשיך לנקר לה, כמו אותו נקר מעצבן
