אני יודע שהיא הייתה שמחה אם היינו יותר בדסמים, יותר פנטזיה פחות מציאות.
לפעמים היכולת שלה להתמסר, להיות הכי סאבית שיש, יותר מכל אחת שפגשתי, מין רצון להעלם לתוך עולם שעשוע בו היא צעצוע, חסר רצון או החלטה.
מה שתרצה בובי, היא בטח הייתה אומרת.
זה לא שאני לא מרגיש ברצון ובפנטזיה שלה, אני אפילו לוקח סיכון שהיא תחליט שזה לא מספיק.
אבל אני יודע מה אני רוצה ויותר מזה, מה אני צריך, אני צריך עדיין בת זוג קודם, כזאת שאפשר לשבת איתה על כוס קפה, סתם לדבר על עבודה והילדים, כזאת שמתכננים טיול ללונדון ואז טסים, כזאת שכאשר אתה חולה, מביאה מרק עוף בלי חוויאג, כזאת שנפגשים עם חברים ומשפחה שיש לה דעה ומחשבה יחודית.
כזאת שמידי פעם אפשר לקשור או לזיין לה את הפה. לפעמים סתם סקס ונילי בלי מילי.
סיפור הנוכל הזכיר לי, שהפנטזיה תקועה, היא משחק ילדים, טורף וקורבן. רמאי מנוסה שתקוע, תקוע באותה פנטזיה,אותו מקום אותו משחק, אני לא מבין רק איך הוא לא משתעמם, משעמם עצמו למוות.
המציאות היא תמיד אחרת, אנשים אינם פנטזיה, הפנטזיה לרוב מתרסקת על גבי המציאות, בסוף אנחנו חיים את המציאות, היא כוללת ימים קשים, ימים שמחים, חולי ובריאות, צער ואושר.
אז אני יודע שהיא הייתה שמחה ליותר פנטזיה,יותר תשומת לב, יותר התמכרות.
אני יודע גם שאני נוקשה בזה אבל בדבר אחד היא צודקת, אנחנו צריכים למצוא גם זמן לפנטזיה.
אבל היום, היום אני רק מקווה שהיא תנהג בזהירות ותגיע ליעד בשלום.
