בדרך כלל אני כותבת מסביב
לא בצורה ישירה.
הפעם אני כותבת מנקודת מבט קצת אחרת
אני הולכת לכתוב עליו.
הוא הסיבה שאני פה
לפני כמה שנים הוא פתח את ליבו ובכנות אמיתית שיתף אותי בפנטזיות שלו
ברגשות שלו
בצרכים שלו.
ואני ישבתי מולו וכל מה שרציתי זה לתת לו הכל
להגשים לו כל חלום
הבנתי שאני לא מבינה לאן אני נכנסת
ולמרות אי הידיעה לא היה לי ספק שזה מה שאני רוצה לעשות, לא רק בשבילו אלה בשבילי
רציתי לדעת שאם הוא איתי זה כי הוא רוצה להיות איתי.
רציתי להרגיש שעשיתי הכל כדי שהוא יבין כמה אני אוהבת, רציתי שיהיה לו נעים לידי.
אז קפצתי למים ומאז אני שוחה במים עמוקים.
הרגשות כמו ברכבת הרים שלא מפסיקה לנסוע ולא עוצרת
לא התכוונתי אבל לחיים יש תוכניות אחרות ממה שאנחנו מתכננים
הוא התאהב (בדיוק כמו שחשבתי שיקרה)
אבל ההפתעה הגדולה היתה בשבילי שאני התאהבתי בה.
חשבתי כמו כל מכור שאני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה
וזה הכה בי.
כל מה שידעתי על יחסים לא עזר לי הפעם כדי לכאוב פחות את הפרידה הזו.
והוא
הסתובב עם לב שבור
ואני
רק רציתי שוב כמו תמיד שיהיה לו נעים, שלא יכאב לו
אני מוכנה לקחת עלי את הסבל שלו.
יצא לי בחיי לחוות כמה פרידות
לא רק זוגיות, פרידות מחברות
וזה בעצם העיניין
שאנחנו נפרדים ממישהו שאנחנו אוהבים אנחנו נפרדים מחבר ואין כואב מזה.
התחושה הזאת שמישהו כבר לא רוצה בחברתך או שהוא חושב שהחברות בינכם לא טובה לו זו תחושה נוראית שמייצרת המון סימני שאלה אצלי לגבי עצמי.
מצד אחד הרצון להבין למה החבר מרגיש כך ומצד שני מתפתח כעס שמגיע ממגננה עצמית שאם זה מה שהוא מרגיש כלפי אז הוא לא חבר ולא מגיע לו בכלל שאכאב את הפרידה הזו.
השאלה היא האם נכון להתעסק בכל הרגשות האלה
האם יש צורך לפתור את הקונפליקטים הפנימיים או שעדיף לשים פלסטר והזמן יעשה את שלו.
בנתיים החברים שמסביבי דואגים שלא יהיה לי הרבה זמן לחשוב.
מאירוע לאירוע ממסיבה לסתם מפגש, אני עמוסה והגוף מתחיל להתעייף, לא יודעת מי יתמוטט קודם הנפש או הגוף הקטן שלא עוצר לרגע.
וכל מה שאני רוצה זה שהוא יהיה מאושר
אני מבינה שכשהוא מאושר אני מאושרת זה משליך עלי בצורה ישירה.
כל השאר לא מעניין אותי
אז נשאר רק לדאוג שיהיה לו שמח
ואז כל הבעיות שלי יפתרו.
"רק אל תהיה עצוב
יפה לך שמח
כלום כבר לא חשוב
אתה פורח
ומי יכול ליפול ולקום
ואז לחזור להתחלה"
