פני מועדות לכוכבים

כדי לשלוט (מנטלית) צריך לקלוט את מי שמולך, להבין מניעים: מה מי שמולך רוצה, מה הנקודות הרגישות שלו או שלה, מה יגרום לו או לה להגיב באופן מסוים לחיוב או לשלילה. הרבה פעמים אלה תובנות שמגיעות בזכות השתיקה: אני מתבוננת במי שמולי, מקשיבה והםן ייפתחו אלי.

רובנו רוצים ורוצות להשמע, לדעת שהשארנו אימפקט. זה מתקשר למחשבותיי בנושא מקוריות הסיפורים: כשזו חבורה שכולם מכירים בה את כולן, והפגישות הן בתדירות גבוהה, כל הסיפורים כבר מוכרים, אין מה לחדש ואין מה לספר בפעם החמש עשרה מה עשית לפני שבוע כי זה כבר סופר, נלעס, נותח, דוסקס לעייפה. ואז מגיעה מישהי חדשה, אני, והיא שותקת ומחייכת. אוהו! מיד ייפתח מחדש מעיין הסיפורים: היא עוד לא מכירה את הסיפור על השכנה המעצבנת ואיך התמודדנו איתה! היא לא יודעת שמוכר הפלאפל אוהב אותי כך שאפשר להשוויץ בפניה איך הוא שם לי אקסטרה כדור! כל העוולות וכל סיפורי הגבורה זוכים לקהל טרי.

ואני, הקהל הזה, מקשיבה למה שנאמר בין המילים: אהנהן באמפתיה לנוכח הקיטורים על השכנה שבאה לחטט, אבל עכשיו אני גם יודעת עוד פרט או שניים על ההרגלים של מי שמולי, ומה מעצבן אותו; סיפורי התמודדות ונקמות קטנות נותנים גם הם המון מידע על נקודות לחץ ואופי (איך מי שמולי יבחרו להתמודד: באופן פרופורציונלי או לא, האם זו שנאה ורצון להזיק שמניעים אותןם או ניסיון להיטיב עם הסביבה ולהפחית מפגעים).

יש לי עוד תובנה, בנוגע למניע שלי לכתוב דווקא פה, אבל גם יש לי רשימת משימות להספיק בדדליין קצר ובנקודה הזו, אני מונעת על ידי פרקטיות יותר מהרצון לשתף :)

עבר עלי יום שרובו לא היה מן המשובחים, וחלקו אף מסריח לגמרי (מילולית. התיישב לידי מישהו שריח הגוף שלו היה כשל שלשול שנותר לעמוד בחוץ ביום הביל והחל לתסוס), וכל זה התנקז למפגש עם חבר שאני אוהבת מאד אבל אין לו את המרץ והאנרגיות שלי.

בעוד אני כבר הייתי עם קוצים מטאפוריים בתחת, קלטה אותנו חבורה מגובשת וכיפית, והתחילה לחזר אחרינו: "היי, יהיה בסדר אם תשבו איתנו? תרצו להצטרף? לא נפריע?" - שהםן יפריעו לנו?! וואט?! כולם וכולן שם תותחיות ושפיצים, עם רזומה הרבה יותר מרשים משלי, והרזומה שלי הוא לא דבר לזלזל בו.

בקיצור, זה היה ערב שבו לזמן אין יותר משמעות: הוא לא קיים, עומד, כל מה שמסביבנו נהיה מטושטש והתנהל בקצב אחר, ולנו היתה את הבועה חסרת הדאגות שלנו, ששום דבר לא חדר אותה וכל מה שהיה בתוכה זה רק אושר טהור ופאקינג כל כך נחוץ בתקופה הזו.

כבונוס לחבורה סיפרתי על שני המקרים שבהם חינכתי זרים שמוקים באופן הכי יצירתי והכי מצחיק. מן הראוי לסייג ולומר שזה היה הכי מצחיק עבורי: אני מכירה בכך שמי שחונך חשב אחרת, אבל הנה, המסר עבר והוא שינה את התנהגותו לאופן שהסב לי נחת. שוין, אני בטוחה שבכל מקום אחר הוא ממשיך להיות שמוק דוחה, כפי שנעים לו.

אני עדיין אפופה בבועה, אם בינתיים הזמן התגנב מבעד לדפנותיה וחזר לתקתק כהרגלו.

אולי יום אחד אחנך גם את הזמן, ונגיע להסדר כלשהו.

בינתיים, אני רוצה עוד.

האלווין מעבר לפינה (ייאי! אם כי המשמעות המקורית שלו כחג פגאני הרבה יותר עמוקה ממה שהחג ה"מודרני" הפך להיות), כך שברור שיש לרכוב על הטרנד ולקשור אליו כל מה שאפשר, ולכן ברור שזו ההזדמנות לשכנע למה BDSM הוא הכי האלוויני שיש, ואפילו לא צריך להתאמץ יותר מדי עם ההשוואה הזו - ואין לה קשר לבאט פלאג (Bat כמו עטלף) או לצבע השחור שמאפיין את מלבושי החג, ומשום מה תפס טוב בבדס"מ.

הביאו את מסכת הדלעת ואת ידי השלד (לפיסטינג, דארלינגס. למה אין דילדו-ידיים בעיצוב שלד? למה הכל שחור דרמטי מבאס? - אל תענו לי), ובואו נתחיל.

מה שהופך את האלווין לחג בדס"מי ואת הבדס"מ להאלוויני במאפייניו, היא בעיקר פרקטיקת Trick or Treat, מה שבבדס"מ - או מחוצה לו - מכונה שיטת המקל והגזר (גזר זה כתום, וכתום זה אחד מצבעי החג. הא!): יש לנו את הצד של השליטה, שהוא הטריק, כי השולטת צריכה לעשות משהו נאסטי במטרה לחנך - נניח, הצלפות, או לחרבן לנשלט על הראש, או לדחוף לו את הרגל לפה אחרי שהלכה יחפה בפלורנטין (לא אני, איכס. אני אטפס על עצים בכיף, אבל יחפה בסחלה של פלורנטין? גועל נפש).

מנגד, יש טריט: כשהנשלט סופסוף למד את מקומו ואת חלקו בעולם, ונהיה שטיח רך וחמוד, ואז סופסוף אפשר לתת לו פרס, שאיכשהו זה גם הצלפות, או לחרבן לו על הראש (אל תסתכלו עלי ככה! אלה הקינקים שלכם!) או לדחוף לו את הרגל לפה (הפעם בלי הסחלה של פלורנטין. הנשלט ההוא חטף וירוס איום ונורא כי זה באמת גועל נפש, ועכשיו הוא זומבי, שזה גם משהו של האלווין).

איפושהו פה יש גם בראטיות, שהן טריק בפני עצמן והורסות את התיאוריה, כי זה טריק (של השולטת) או טריק (שלהן) ואני לא רואה איפה יש פה טריטים, אבל אני מודה שאני לא מבינה בבראטיות, למרות שיש לי חיבה מיוחדת אליהן (לא תחתיי, נקרא לזה חיבה מבחוץ).

וגם ספר של מס הכנסה, שנמצא מול עיני כמקור למידע שדרוש לי, שזה האמ-אמא של הטריק.

בקיצור, השעה מאוחרת ויש חתולות חצר שחורות שאני יוצאת להאכיל (טריט. החיים שלהן קשים מספיק, ממני הן יקבלו פינוקים בשריים טעימים).

מחר אצא להסתובב, נראה מי יזהו אותי ;)

רצה המקרה והיה לי פנצ'ר בגלגל. חניתי את הרכב בצד, המשכתי בסידורים וחזרתי אליו רק בסופם, מתוך מטרה להחליף לגלגל רזרבי ולנסוע לפנצ'ר מאכער. רק מה, השעה כבר התאחרה והיה ברור שאצטרך לתקתק את העניין, כי לא נשאר לי כמעט מרווח בטחון.

לא הספקתי אפילו שני סיבובים על הג'ק, כשגבר הופיע מולי. הבחנתי בו קודם, הולך לכיוון החניה, ואף סובבתי מבט משום שהיה מצודד מספיק, אבל סך הכל היתה לי מטרה ולא יכולתי להקדיש לו יותר מדי מחשבה, כך ששימח אותי לגלות שהוא חזר בשבילי, אולי הבחין במבטים. לא שיש לי זמן או פנאי לכך.

"עדיף לך להציב את הג'ק במקום אחר", הוא אמר בעדינות, כרע מול הרכב (המכנסיים שלו לא הופשלו ולא חזיתי בחריץ-תחת. המממ. לא רע, לא רע. מודע לעצמו. וסך הכל הישבן ארוז יפה במכנסיים מחויטים, אני לא מתלוננת) והשחיל את הג'ק בזריזות, מזקיף אותו ומעמיד את הרכב בכמה תנועות קצובות.

"זה יצטרך להיות מהיר, אני מתנצל, אין לי זמן לסשן ארוך", הוא הידק את הצלב (מממ, צלב, הייתי רוצה לראות אותו קשור לצלב...) ובכמה תנועות דריכה ומעיכה שחרר את הברגים (דריכה... כן, הא? מזל שהוא בגבו אלי, שלא ישים לב איך אני משפדת אותו במבטים מאחור. אפרופו לשפד, כן, אולי נוסיף לעניין גם סטראפ-און, אם הוא כבר מתחתי).

"מפה את יכולה להמשיך בעצמך, נכון?" (מה! זהו?! אני כבר אאונן בחושך, תודה רבה באמת, למה לא, ככה אתה עושה לי אדג'ינג? זה אמור להיות הפוך!).

"תודה", הצלחתי לומר לבסוף, "איך קוראים לך?"

"אני נשוי..." הוא מלמל.

"תודה, אני נשוי, אני מעריכה מאד את עזרתך".

דאמן.

היה עוד ערב מהמם שבו נפגשתי עם א'נשים במסגרת חברתית וקרנתי כאילו אן מציאות בעולם, ומה ששמתי לב הוא עד כמה הקפדתי לסנן את מה שאמרתי ולבחור רק את האירועים החדשים, לעומת הסיפורים של מישהו אחר מהחבורה.

לו ולי היו אנקדוטות משוגעות לגמרי שהרימו את האווירה, אלא שאת שלו כבר קראתי לפני כן במספר פלטפורמות חברתיות, אז ידעתי למה לצפות - ואמנם הן עדיין מצחיקות, אבל זה לא היה חדש לי והחלק המהנה שבהן (עבורי, עבורי) היה אופן הסיפור. אני בחרתי לספר דברים שלא כתבתי עליהם בשום מקום, כך שמה שהצחיק את השאר היה התוכן. הנחתי שמי שישבו איתנו מן הסתם כבר קראו אותי פה ושם והעדפתי לדעת בוודאות שאני מחדשת, מאשר למחזר.

אבל בעצם, למה? זה לא היה מזיז לאף אחת ואף אחד: מן הסתם לא כולןם קראו אותי באדיקות כך שלא בטוח שהכירו את הסיפורים שחשבתי שעבר זמנם, ומעבר לכך, האווירה והביחד הם אלה שחשובים יותר ועשו את הערב למה שהוא.

במובן מסוים, לספר את אותם הסיפורים שוב ושוב ולהינשא על גל תשומת הלב והחיוכים שהם מביאים עימם, מרגיש לי כמו לנוח על זרי הדפנה. זה קל מדי, זה מפתה להשאר במצב סטטי שבו יש תשואה בטוחה, ואילו אני, גם ברגעיי הפחות שאפתניים (I'm too old for this shit...) לא רוצה להשאר במקום, לא רוצה להיות קרובת המשפחה שמגיבים אליה בגלגול עיניים כשהיא מספרת שוב ושוב את אותן בדיחות לעוסות (מה, חזרתי על עצמי רק פעמיים! רחמנות). אני בתנועה מתמדת, מחליקה וגולשת ליעד הבא.

אז יאללה. הלאה.

עשיתי פדיחה.

פריט הלבוש המגניב שקניתי לעצמי ולבשתי בעליצות ובהתרסה כה רבה כשנסעתי לבקר חבר - הוא בדיוק אותו אחד שקניתי לחבר הנ"ל לפני מספר חודשים.

להגנתי (או לגנותי) ייאמר שלגמרי שכחתי ששלחתי לו חבילה ובה מספר פריטים שנבחרו בקפידה. זכרתי אחת אחרת, שבחפצים שהיו בה הוא משתמש תדיר כך שאני רואה אותם מול עיני; זכרתי את ארגז האלכוהול שאת הברכה שצורפה אליו הוא מיגנט על דלת המקרר; וזכרתי אלכוהול בייצור עצמי כי הדברים שאני מכינה הם בדרגת אמנות. אבל פריטי לבוש מיוחדים ואקססוריז? נופ, ברח לי לגמרי מהראש שהיו כאלה, וחבל, כי אני מעדיפה ייחודיות.

לזכותי ייאמר שהטעם שלי עקבי, וזה באמת ממש ממש יפה, אז כמו עכשיו. אני מנחשת שעלי יפה יותר, אבל הוא סירב להשוות (בשמלות נשף הוא דווקא נותן לי פייט לא רע).

לאחרונה נפגשתי עם מישהו, ומפה לשם סיפרתי לו על כל מיני פרויקטים שהשתתפתי בהם.

"מה זה, למה את כל כך קהילתית?", הוא נחרד.

בעיני קהילתיות היא לא גנאי, להיפך, אני גאה בה: אני לא לבד בעולם ומודעת לכך שיש כאלו שיש להןם פחות פריבילגיות ו/או פחות מזל בחיים, או סתם עברו יום מסריח. אני מתנהגת כפי שהייתי רוצה שיתנהגו אלי. אז אני עושה מחוות נחמדות לשכניםות ומשאירה לעיתים על הדלת שקית עם שי קטן ומוערך שמעלה חיוך בסוף היום, כשהכל נהיה מתיש מדי; והובלתי ואני עדיין מעורבת במיזמים שמטרתם לעזור מבחינה נקודתית ופרקטית למי שכרגע מתקשה; ובאופן כללי כשיש לי, אני נותנת.

אבל הדייט חשב שזה איום ונורא - לאו דווקא עצם הנתינה, אלא מידת העירוב, עצם זה שאכפת לי, שאני לא "סתם" זורקת כסף אלא נותנת גם תשומת לב אישית.

אניווי, כן, אני חלק מקהילה, מכמה קהילות, ולמרות נטייתי להסתגר ולהתבודד, אני כן זקוקה מדי פעם לחברה אנושית, והיום היה לי יום ממש מעולה מהבחינה הזו. נפגשתי עם חברה אהובה, ואח"כ נסעתי להפגש עם חבר אהוב לא פחות, שעבר איתי המון ביחד, כך שמשעות הצהריים המוקדמות ועד עכשיו הוקפתי באכפתיות ובמי שרק חייכו אלי כל הזמן ומי שאני יודעת שיהיו תמיד לטובתי. אז השעה אמנם 1 בלילה אבל לשם שינוי אני לא עייפה.

יש לי חיבה עזה לרכישת תחתונים. לא תמצאו בהם שום דבר "סקסי" - לא תחרה ולא חוטיני: הם חייבים להיות נוחים, רצוי מאד מכותנה והם תמיד צבעוניים ומשמחים (דווקא יש כמה שחורים, אבל לא בשביל אף אחד. יש לי עקרונות). הם כל כך נוחים וכל כך אהובים, כל אחד ואחד, שהם נשארים איתי עד שהם מתבלים. אני יודעת להעריך שירות טוב.

אלא מה, יש לי נטייה לרייר על גברים שמוצאים חן בעיני, או לבייץ, או סתם לנטוף מיצים מסיבות אחרות. כל אלה באים לידי ביטוי בקודקודו של משולש שווה צלעות, כך שמטבע הדברים באיזשהו שלב אני צריכה להתמודד עם רטיבות הולכת וגוברת, שהיא אמנם לא הכי נוחה - למשל כשאני עושה ספורט - אבל הבה נודה, היא לא רעה, ויש לי ריח נעים, אז אני דווקא מחבבת אותה בניגוד לכל היגיון.

לפעמים אני חושבת לעצמי: מה חבל שרק אני נהנית מרטיבות הפלא הזו, מתבשמת בה, מחייכת לעצמי בזכות סוד שנשאר רק איתי. אבל למה שיישאר רק איתי? 

המממ...

"בטח שמת לב שאין לי סטנדרטים", אמר מישהו שהתכתבתי איתו.

"אז גם אין סיבה שנפגש", עניתי.

יש לי הערכה עצמית גבוהה, ויש לי סטנדרטים גבוהים. אין סיבה שאמצא את עצמי עם מישהו שלא יידע להעריך כמה אני אחלה, או שמוכן להסתפק במישהי בינונית ומטה.

קראתי היום תלונה של מישהי, שלא הבינה איך זה שויברטור מסוים יקר כל כך, כמעט כמו שכירות חודשית (היא דיברה על וומנייזר פרימיום 2 ואני לא עומדת לקשר למה שכתבה כי אין טעם להשתלח בה ישירות או להגיב לה). הטיעון המנצח היה שהיא הרי מסתדרת מצוין עם ויברטורים שמחירים הרבה יותר נמוך והם מספקים אותה היטב.

מוזר, מעולם לא שמעתי תלונה דומה מופנית כלפי פרארי, שמוכרת מכוניות שהן בבירור יקרות יותר מפיאט פונטו. לפי אותו היגיון רכב זה רכב: כולה ארבעה גלגלים והגה, והוא הרי מספק ת'עבודה על הכביש וזז מנקודה אחת לשניה, מה לא ככה?

די ברור לכולנו שיש הבדל בין פרארי לבין פיאט - בין אם מדובר במנוע, איכות החומרים, הפיצ'רים, רמת הגימור ועוד מלא פרטים קטנים אחרים, וזה בלי להכנס לגובה המס (שהוא נגזרת של העלות הבסיסית) שנוסף לכל החגיגה הקטנה הזו. באופן דומה, גם בין ויברטורים יש הבדלים באיכות החומרים - למשל חומרים זולים כמו גומי ו-TPE לבין סיליקון שהוא יקר יותר, וגם בתוך הסיליקון יש כמה דרגות איכות, שמגולמות בתחושה על האצבעות וכן, גם במחיר; אחר כך מגיעים שיקולים כמו פיצ'רים מיוחדים, הנדסת אנוש ונוחות, גימור (כי בואו לא נשווה בין גושי היציקה הגנריים של כמה חברות ויברטורים, לבין הצורות המעודנות והמעוגלות של וומניזר, המעוטרות בפס זהב, שאף בו הושקעה מחשבה) וכן, גם חוזק המנוע - ואחרי כל זה מס ערך מוסף, כי החיים במדינת ישראל מזמנים לנו שפע מסים על מוצרים, בין אם נזמין מחו"ל ובין אם נרכוש בארץ (ובעקיפין: נזמין מחו"ל, כי הרי כל מה שלא יוצר פה, הוא כזה שהוזמן מחו"ל באיזשהו אופן).

בקיצור, ברור שיש הבדל וברור שיש סיבה, ואני מבינה את התסכול וההעדפה לצחוק על המוצר (בבחינת תגובת "מי ייגע בך עם מקל" למי שהרגע השיבה לך בשלילה - או היה יקר מדי לתקציבך), אבל בשורה התחתונה, היא מוזמנת להסתפק בויברטורים זולים, אני מאמינה שחברות יוקרה הן השקעה משתלמת, ומגיע לי ליהנות מהן.

זהו, איווררתי, אפשר לחזור לסדר היום, או בעצם סדר הלילה. ממממ, הבה נראה מה יזמן לי הערב.