פני מועדות לכוכבים

הוא היה אחד מהטיפוסים האלה, מראה ממוצע, קצת חנון. אי אפשר היה לדעת במבט ראשון שהוא… *כזה*, שזה הקינק שלו. הוא הרגיש נרדף בשל נטייתו, ורק לאחר ששתה מספיק שאל במהירות, בלחישה: "ומה אם אגיד לך שאני אוהב את החיים?"

מצמצתי בהפתעה: "אתה מתכוון, יום שעובר לא חוזר"?

"הו כן", הוא לחש, "ספרי לי עוד", ומבעד למכנסיו נדמה היה לי שאני מבחינה בתנועה קלה.

לעלעתי קלות, מנסה להסתגל: "אה… אתה מחפש את האחת, מישהי לרוץ איתה, שתוכל לצאת איתה מכאן, כן?"

"כן! אוווו כן!"

"המסע האישי שלך מתחיל בצעד קטן, אהיה בו הנפש התאומה שלך"

"תני לי עוד, זה כל כך טוב!"

"החיים יפים, הכל עניין של השקפה"

עיניו התעגלו. "אני… אני…"

"שרק נחייך, זה תמיד בחינם"

"אהההה. אני אוהב זריחות, ושקיעות"

"אז נצפה בהן, ונלחש: 'יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז" - ובאומרי זאת הוא גמר

פעם חשבתי שאני טיפוס של בוקר: היה לי קל לזנק מהמיטה ומיד החל מאותו רגע להתרוצץ כה וכה, שום צורך בקפה. לפעמים בחורף שמיכת הפוך קראה לי והשאירה אותי עוד כמה דקות להתנמנם במאורתי החמימה, אבל סך הכל העדפתי ואהבתי להיות תזזיתית, עירנית ומפוכחת מהשניה שפקחתי עיניים.

אי אלו אירועים קרו, ומעבר להפרעות שינה, גיליתי שהבוקר רועש מאד: טלפונים, שיחות, סידורים, מפוחים, צפירות משאיות, טרטור מנועי דיזל, שיפוצים, קדיחות, צעקות, צווחות, סירנות, צפצופים, נביחות, מוזיקה רועשת, טריקות, כריזות, תופים, מחולות.

ולעומת זאת שעות הלילה: שקט, שקט, שקט. אמנם מדי פעם רעש אקראי מפלח את הדממה, אבל בכלליות, זה הפך להיות הזמן שלי לעצמי, שבו אני מספיקה את כל מה שדעתי הוסחה ממנו במהלך היום. החל מ-22:00 העולם נהיה מחודד ונפרש בפני, וככל שנוקפות השעות, למרות העייפות אני מושכת עוד קצת עבודה ועוד קצת קריאה עד 12:30 או עד 1:00, נזכרת בדברים שצריך לנקות ומושכת עוד קצת עד 2:00, מתקלחת, מושכת דקות אחרונות של שקט בקריאת ספר, ובסופו של דבר מוכרעת על ידי העייפות בסביבות 2:30 או 3:00.

ב-8:00 או 9:00 אני כבר משרכת את דרכי לסידורים, תוהה אם אני זקוקה לאספרסו מהיר או שאתעורר בקצב שלי.

ייתכן שעדיף שאחזיר את השעון הביולוגי לנמרצות בוקר, אבל עד שזה יקרה, בינתיים, שעות הלילה המוקדמות הן ממלכתי, ואני נישאת עליהן כמו גלים רכים.

לילה טוב :)

אני מפורקת והלוואי שזה היה מהסיבות הנכונות, אבל לא, אלה ענייני עבודה (והאמת שהם הסיבות הנכונות מאד, אבל לצערי לא קשורים למין, לא ישירות).

לא שפה המקום המתאים לפרוק, אבל כבר ניסיתי חבר, ומיד הוא הרעיף עלי שלל עצות ודרכי פעולה. מה עצות, מה? תכין לי דרינק, תביא חיבוק, תגיד שהחיים שלך מסריחים בלעדי (זה קלי קלרקסון אמרה, אבל תכלס זה נכון), תן לי לישון כמה שעות בלי שיפריעו לי ובלי שירצו ממני משהו (בהתחשב בכך שהוא העיר אותי אתמול ב-3:30 בלילה כיוון שרצה מברשת שיניים, כנראה לא ממנו תבוא הישועה).

בקיצור, כל נקודות ה-IQ שלי קפצו לטיול שנתי לתפוס קצת ויטמין-D והשאירו אותי עם מוח נבוב וריק לבהות בערימות של ניירות על השולחן ופיקסלים על המסך. אין לי מושג מה שמי. היה מתאים לי להעלם למלון יוקרתי שמוגשת בו ארוחה דשנה ומרובת קלוריות, ומציע חדר עם אמבטיית קצף רותחת ומיטה עצומה המואפלת בוילונות כבדים, ושגם אוכל וארצה ליהנות בו. אבל עד אז, אסתפק בתמונה בפינת המסך, אקח נשימה עמוקה ואחזור לעיסוקיי. מפורקת או לא, אני צריכה ורוצה להתקדם.

אבל ארוחת גורמה תעזור.

וטירמיסו.

ודרינק.

ודי.

בערב נרדמתי לפאוור-נאפ הכרחי, אחרי יום רב פעילות ומעללים שבו מנעתי מהעולם לקרוס. ברצינות, אטלס הנושא(ת) את העולם על כתפיו זו אני, אל תתביישו לומר תודה.

אניווי, בניגוד לתדמית הליידי המעודנת שאני מנסה לטפח, הנמנום היה לא צפוי והותיר אחריו סימנים ועדויות, שאפילו היצ'קוק וסקאלי מתחנת 99 היו מצליחים לפענח:

פסיפס ריבועים על הלחי, סימני מקלעת חוליות על העור שמעל עצמות הבריח והחזה, שקעי-פסים דקים וארוכים ששוליהם אדמדמים לאורך הרגליים.

או בקיצור, נרדמתי כשפרצופי על המקלדת (ג'וקר חדשה נולדה!), שרשרת בינונית באורכה על צווארי, ובעודי לבושה בג'ינס צמוד - מה זה צמוד, כל כך צמוד שעל אף שמדובר בבד, צריך עזרים המיועדים לבגדי לטקס כדי ללבוש אותו; כל כך צמוד, שכשפשטתי אותו, נתלשו שיערות מרגליי; כל כך צמוד, שהוא דחס את רגליי בכוח כה רב עד שהן הפכו ליהלומים (אין פה התחכמות גדולה מדי: פחמן שנדחס בכוח והופך ליהלומים נחשב כימיה בסיסית של תיכון. מה שאולי פחות בסיסי הוא שלמרות עשרות השנים שחלפו, אני עדיין זוכרת הרבה מהטבלה המחזורית וזוכרת את סידור האטומים בפחמן, שגורמים לו להיות בעייתי כשצריך להתחבר עם עצמו - וגם חזק כל כך כשזה קורה).

אני סוטה מהנושא, אם אי פעם היה כזה.

אני סוטה... ססס... ס... סמי וסוסו... סמנתה פוקס... סמן לייזר... fin de semana... סמנה-סימן. אה, סימנים!

הסימנים הבאים על גופי, הפעם כן מתוכננים: אדום, עוד אדום, ועוד אדום, מהמקלחת הרותחת עד כדי שליקה שאליה אכנס עוד רגע.

בים מי אפ*, סקוטי.

* מה פתאום בים מי אפ. הכנס איתי למקלחת, סקוטי.

בבוקר אכלתי קערת יוגורט, מטבע הדברים היוגורט היה קר, כך שמהר מאד גם לי נעשה קר, ולכן:

גרבתי שני זוגות גרבי צמר

הוספתי חותלות

לבשתי סוודר

מעליו סוודר-מעיל ארוך יותר

וגם כפפות.

שככה יהיה לי טוב, הייתי צריכה כפפות כדי לא להלבין לגמרי.

המסקנה היא כמובן להשיג לעצמי עבד חימום כפות ידיים, שיקריב את אשכיו (לא, לא באמת האשכים, זה משאיר ריח) כדי לחמם את כפות ידיי, קצות אוזניי וכל החלקים שמאיימים לנשור ככל שיורדות הטמפרטורות. ראוי לומר שאני מעדיפה את מזג האוויר הזה על פני הבריכה המז(וו)יעה והמהבילה של הקיץ, ממילא לא בראש סדר העדיפויות שלי להיראות סקסית (פחחחח, מה זה אומר בכלל), אפשר לחשוב, מקסימום אוסיף עוד שכבה או שתיים ואדדה ואתגלגל בעולם כמו קטאמרי דמאסי של בגדים.

אחת הסיבות שאני עושה הרבה דברים בכוחות עצמי - כולל דברים טכניים או "גבריים" - היא שזו הדרך לרכוש מיומנות: לתרגל שוב ושוב עד שזה נעשה קל.

ודאי, אני יכולה לבקש שיעשו בשבילי, ואף מבקשת ונעזרת מדי פעם, אבל בסופו של דבר כל עוד לא יהיה לי הפוטנציאל הראשוני להיות מסוגלת לעשות זאת בעצמי, אהיה תלויה לנצח באחרים, יהיו תחומים שבהם אשאר חסרת יכולת ונחותה. ואני לא. אני מכירה בערך של עצמי והוא הרבה מעל הממוצע.

(סיבה אחרת היא שזה מאפשר לי לדייק בקשות מאחרים: ברגע שאני יודעת איך "מרגישה" פעולה כלשהי, אוכל להנחות מהמקום של מישהי שהיתה שם, יודעת למנוע מראש טעויות נפוצות ומכירה דקויות).

אז אני עושה הרבה, ומתנסה, ומנסה, ומבצעת גם עבודות שחורות מדי פעם, יוצאת מאזורי נוחות ומגמישה את המחשבה, ובהתאם לכך, המסוגלות שלי גבוהה מאד. מרגע שיש לי את המסוגלות, את היכולת, אני יכולה לבקש משום שאז זה פינוק נחמד ולא צורך תלותי.

חוץ מזה, אני Awesome.

תבינו עם מה (עם מי) אני צריכה להתמודד:

"אוי, איזה עומס מטורף יש בשכונה שלך, בכלל לא מצאתי חניה, חניתי ממש רחוק והייתי צריך ללכת מלא"

"איפה חנית?"

"בקצה הרחוב"

"בקצה הרחוב? אתה מתכוון, 70 מטר הליכה בלחץ? כשאתה מחפש חניה קרובה בתל אביב המהוללת שלך, אתה חונה בשכונה אחרת והולך 15 דקות ברגל אם לא יותר"

"נכון, אבל אלה סטנדרטים שונים. בתל אביב אני רגיל, אבל אם אצלך אין חניה ממש מתחת לבית, אני אקטר"

אה, אבל אולי כדאי לסגור את הטאב במחשב. אם אני לא יודעת מה הפרופיל שלו כאן (לדעתי יש לו), הוא לא צריך לדעת מה שלי.

קיבלתי בשורות שהן בין קקה לחרא בלבן, עוד לא ברור כמה בדיוק, אדע רק בהמשך.

לפעמים מרגיש שהכל סתם.

בעולם שמחוץ לכלוב (יש שמועות שזה קיים), שמתי לב שהרבה גברים מצניעים את חיבתם לאנאלי.

עזבו שניה בנות זוג או פרטנריות למין - גם בד' אמותיהם, כשירצו להזמין משהו לעינוג, ולא משנה כמה האריזה דיסקרטית, רובם יבקשו לאסוף את זה באופן אישי או לשלוח לנקודת איסוף מרוחקת, כדי שחלילה לא ידעו שהגיעה אליהם קופסה, שחלילה לא תעלה האופציה לנחש או לשאול מה יש בחבילה.

אני לא בטוחה אם העניין הוא שהם מתביישים בעצמם ובמאוויהם, או שזה הפחד מהתגובה של הסביבה. לכאורה, אין שום סיבה לומר מה יש בחבילה - אפילו אם לא נלך על ההדיפה הבוטה "לא עניינך", כן אפשר לומר בעמימות "משהו בשבילי" או "משהו שיעשה לי טוב". אני רוצה לקוות שא'נשים בסביבה לא ידחפו את האף לפרטים מדויקים של "מה עושה לך טוב", ידחקו לפינה לגלות שמדובר בצעצוע מין ואז יבקשו דגם מדויק, המלצות וחוויות איך היה. רבאק, לכו תשיגו חיים.

זו תוצאה של חברה שמרנית שבה יש מודל גבריות שולט (הא) וכל מה ששונה ראוי ללעג. כה חבל.

נפגשנו בבית קפה - אני כותבת נפגשנו אף על פי שלי היה ברור מראש שתבוא איתי, ולך באותו זמן היתה רק תקווה קלה, מרפרפת.

ניסית להיראות מכובד, זה נחמד, כי אתה יודע בדיוק כמוני שאינך המרכז ושלך שמור התפקיד שידגיש את מיקומך העלוב והנחות בהיררכיה. יותר מזה: נדמה היה לך שהפגישה היא עבורך, כדי שאספר לך מה אני רוצה ממך, והאמת היא שמה שאני רוצה ממך קשור במישהו אחרת, עוד מעט תפגוש אותו. אותה. איך שיבוא ליפה שלי באותו רגע.

ניסית להיות נחמד, באמת שניסית, שאלת אם להזמין לי קפה. אני אולי לא סופר אנינה בקפה (בניגוד לצעצועי מין), עם זאת יש מעט מאד אנשים שארשה להם להכין לי ושידעו מה אני אוהבת, ואף אחד מהם אינו בריסטה בבית קפה. אני לא מסתדרת עם בתי קפה, רועש לי. תזמין לי מיץ סחוט טרי או סודה, זה סבבה.

"היי, אני ג'יזבלה", לקחתי את המושכות לידיים לפני שתתעלף מרוב התרגשות, "אתה פה כדי לשרת אותי, אבל זה לא יילך כמו שקיווית. אתה תענג אותי - אבל לא תיגע בי ולא תסתכל עלי, והסטראפ-און לא מיועד עבורך, ברור?"

שיט. נראה לי שהתעלפת.

אקח אותך לבית שלו. שלה. ווטאבר. תבין, הבית שלי מחוץ לתחום, הוא האישיות שלי ובעוד שאני ניצבת פה בגופי, אין סיבה שתראה את הנפש שלי (הוא כן ראתה, ויותר מזה: נתתי מפתח. שמת לב מה אני עושה פה? השוואות אינסופיות כדי לוודא שתבין את מעמדך: אתה פה בשבילי, ואני לא פה בשבילך, לכל היותר תקבל פירורים, חצי מילה, שביב מבט).

כל הלבוש המכובד שלך לא שווה יריקה, תוכל להשאר בתחתונים בלבד, וללכת לחדר האמבטיה להתקין כלובון. עם כל הכבוד, ואין כבוד, אתה לא פה לאונן עלי או על המאורע: אתה פה כדי להגיש לי וכדי לעשות לי בזמן שאני מתענגת על מישהי אחר. רצוי גם שתעזור לי ללבוש את רתמת הסטראפ-און, JFC, יש לה כל כך הרבה רצועות - מותניים, ירכיים, כוונוני גובה, מה זה, רתמת הסטראפ-און שלי פשוטה יותר. אני יכולה להבין למה הגיזרה שונה, ומותר לי לקטר בשקט. בכל זאת, התמרמרויות הן לא הדבר הכי מחרמן שיש, ולא רק אני פה (אתה לא נחשב, סורי נוט סורי).

אצפה שתשפיל מבט, אין לי חפץ שתביט בי בזמן שאני מתפשטת - לא בי ולא בממוש שלי, כפרה על הגוף הזה, עור רך ונעים, מותניים שתמיד עשו לי את זה, עם או בלי משקל עודף (לא כזה עודף, לדעתי, הבטנונה הזו דווקא יפה), ירכיים מעלפות ושדיים מושלמות (זיבי ששדיים יהיו בזכר. כלומר, אממ, כן, לא משנה), זקופות ובגודל מושלם לחפינה פלוס, אבל לא היום, היום הראש שלי לא יהיה ביניהן. היום יהיה זה תחת לבנבן ועגול שיתמקם מולי, שארצה ללטף, להעביר אצבע עם מלא לוב ולראות אותו נפער בציפיה (בטח שעם לוב, אכפת לי. באחריותי לדאוג לו. לה).

מה שארצה ממך הוא שתיקח את הדילדו ותדאג לעשות לי טוב בזמן שאני מתרכזת בלעשות טוב למאמי (ולי. פאק, כזה גוף ליהנות ממנו וכולו לרשותי). מאמי? ממוש? לא יודעת, מוזר לי לתת כינויי חיבה כאלה. דווקא יש כמה, אבל הם פרטיים ולא אומר אותם בזמן שאתה יכול לשמוע. הם מבטאים אינטימיות ואני מודעת לנוכחותך, על אף היותך ברחש קטן, הנה, זו הכרה שקיווית לה, נכון? אניווי, רואה את זה? הסכת ולמד: ליצירת המתכת היפהפיה הזו קוראים אנג'וי פיור וואנד, פיסת אמנות להתפעל ממנה, קלאסה אמיתית (הרי אמרתי שאני אנינה בצעצועים, חובבת מותגי יוקרה עשויים היטב), ומזמן לא השתמשתי בו, לא היתה לי סבלנות. אז היום הוא היום. חמם אותו קצת, אחוז אותו היטב מלמטה, הוא כבד ולעיתים מתיש את היד, ואז תכוון את הגולה הגדולה יותר אלי, לחיכוך חיצוני, וכשתרגיש שהזמן נכון - לא רגע מוקדם מדי, דמך בראשך - תכניס אותו אלי ותעבוד לאט ובאריכות על עיסוי נקודת הג'י. אסור לך להישיר אלי מבט ואסור לך לגעת בי, רק הצעצוע, אז תעשה את זה טוב ותזכור שגם אני זזה: יש ישבן שמחכה שאכנס אליו, פטמות לצבוט ושדיים לחפון ולמעוך תוך כדי שאני מסניפה את העור הכי נהדר, ואני לא רוצה להכאיב.

חושב שתעמוד בזה?

. . . . .