הרבה אנשים כותבים לי ושואלים מתי הפרק הבא של עלילות וורשיפ. אני יודעת שעבר הרבה זמן והחלטתי שאם כבר אני כלכך פתוחה איתכם אשתף אתכם מדוע העיכוב...ושאולי בעצם הפתיחות היא הבעיה.
מי מכם שיצא לו לקרוא את הבלוג עד כה ככל הנראה נתקל בפעלולי כתיבה לצד הומור, ישירות ברוטאלית לצד רמיזות עמומות ואווירה כללית של דילוג בין הקליל לכבד, השטחי לעמוק. בסופו של דבר, מתחת לכל המניירות, כתיבת הבלוג שמה אותי במקום מאוד חשוף ולרגע אחד, אולי אפילו חשוף מדי.
לפני כמה שבועות קיבלתי הודעה בוואטסאפ. הודעה מאוד מטרידה ומלחיצה. הודעה מאדם שלא דיברתי איתו שנים. אדם שעליו נכתב באחד מפרקי הבלוג שלי (בעילום שם כמובן). בעוד שבהודעתו הפוגענית לא נעשתה שום התייחסות לבלוג, הסמיכות שבין פרסום הפוסט לקבלת ההודעה ערערה לי את הביטחון.
אחרי שהסדרתי דופק והורדתי פאניקה מההודעה המטרגרת הזאת, הספקות החלו להכות בי "וורשיפ יא חתיכת תמימה שכמותך! איך את משתפת את כל העולם ואשתו בדברים כלכך אינטימיים?!". כמות הפעמים ששמעתי בחודשים האחרונים את המשפט "כולם בכלוב דפוקים והזיות ואל תסמכי על אף אחד" מתקרבת אפילו לכמות הסקס שעשיתי בתיכון! ומי אומר לי את זה? גולשי הכלוב עצמם. אנחנו.
ואני? כמו בכותרת. תמיד סומכת יותר מדי. תמיד משתפת. תמיד מאמינה בטוב באנשים. אז אני בהפסקה מעלילות וורשיפ. עד שארגיש שוב פעם בטוחה לחזור להיות עצמי. לחזור לא לתת לאנשים פוגעניים להפחיד אותי. מבטיחה שהסיפורים לא בורחים לשום מקום.
ובינתיים? אתם יודעים איך זה נגמר:
To be continued...
