הכלוב הוא המקום הראשון בו אי פעם התנסיתי בכתיבה.
ואני לא מדברת על כתיבה אקדמית או ברכת יום הולדת לסבתא, אלא כתיבה כזו אשר דרכה אני שופכת את אשר על ליבי או את אשר היה שם בעבר. כתיבה שמבין שורותיה אפשר ללמוד עלי, ביותר מדרך אחת. אחרי שנים של ניסיונות כושלים בסגנון "יומני היקר", קבוצות וואטסאפ עם עצמי שנשארו ריקות לעד וגם כמובן הפרעת קשב וריכוז שסיכלה כל ניסיון להתמיד, החלטתי שהפורמט הזה פשוט לא בשבילי. "אני פשוט צריכה לדבר את הדברים בקול רם" אמרתי לעצמי ואני מניחה שחבריי יעידו שברגע שאני פותחת ת'פה, ניכרות יכולות חפירה מרשימות בהחלט. אז מה קרה? אז איך יתכן שאתמול נתתי לחברה הכי טובה שלי לקרוא חלק מהסיפורים שכתבתי והיא הסתכלה עליי בפליאה "לא ידעתי שאת כותבת!". כפרה, גם אני לא ידעתי!! ובעצם, מי שמכיר כבר חלק מהסיפורים שלי יודע שסגנון הכתיבה שלי נוטה פשוט באמת "לדבר בקול רם" את מחשבותיי. קטועות, אינטואיטיביות או מגוחכות כשיהיו.
והנה אני פה היום שוב. מרגישה את הצורך הזר והמוזר הזה לעבד את הרגשות שלי באמצעות המילה הכתובה. האצבעות מתקתקות על המקשים, עוצרות, מוחקות, כותבות שוב, מנסות לעשות צדק עם הכאוס שמתחולל לי בלב. כי אמנם עברו כבר חודשיים, אבל לאהבה שממנה נפרדתי תהיה השפעה על חיי לעד. אני לא אכניס אתכם לסיבות שבגינן זה נגמר ובכנות כבר נמאס לי לשמוע אמירות כמו "אולי יש דרך להתפשר?" או "אם רוצים מספיק האהבה מנצחת הכל!" - לא. האהבה לא מנצחת את הכל ואני גם לא הייתי רוצה שכך יהיה.
הכרנו בכלוב, בצ'אט. מהרגע הראשון ידענו שהקשר שלנו "בעייתי", שהפערים שבינינו יקשו עלינו, שאין לנו סיכוי לזוגיות רומנטית לטווח ארוך. לעולם לא אשכח את אחת הפעמים הראשונות שהוא ישב על ברכיו לצד מיטתי ובעודי מחברת רצועה לצווארו שמתי לב למבט בעיניים שלו. "לא להתאהב! שמעת?" ולא היה דרוש אפילו הסבר או הקשר כי את מה שזיהיתי בעיניו, הרגשנו שנינו כבר בבירור. "אני יודע לדאוג לעצמי. גם אם אתאהב". מנחשים כבר מה קרה? התאהבתי גם אני בכלבלב הזה כלכך חזק שלרגע רציתי שתהיה לי שולטת שתתן לי כאפה ותגיד לי "וורשיפ מפגרת לא להתאהב!!!". סיכוי נמוך שזה היה עובד בכל מקרה. אוי א-ברוך. הו כמה דיברנו על זה! דנו ודשנו ובכינו ותירצנו ופתרנו שוב ושוב. שקלנו להיפרד כבר מראש כדי לא להקשות על עצמנו עוד בעתיד...כי למרות שהיו ימים מתוקים של פנטזיות על חיים משותפים, שנינו ידענו שמתישהו, זה הולך להיגמר. אז דיברנו ודיברנו - ונשארנו ביחד. שנה שלמה.
אתם אולי שואלים את עצמכם למה. למה נשארנו ביחד שנה שלמה למרות שהכל היה "אבוד" מלכתחילה? למה אנחנו מתמודדים עם הכאב הזה עכשיו כשבעצם אפשר היה להימנע ממנו? ואולי בעצם זאת אני שבכלל שואלת את עצמי. אז את זה אני אנסה לשתף (אולי גם בכלל ממש לא מעניין אתכם ואתם רק קוראים כי אולי יהיה פה משהו מעניין לאונן עליו. אז לא יהיה. משוחררים). אני מנסה לתאר במילים את הקסם שיש ביני ובינו וכל מה שיוצא במקום אלו דמעות. הקסם שהיה. דמיינו פה עשרים דקות של פאוזה בכתיבה. קסם של צחוקים בלתי נגמרים, של כרבולים על הספה מול הנטפליקס, שיחות אל תוך הלילה שחושפות את הנקודות הכי רגישות. קסם של הפריה הדדית ופתיחות לתחומי עניין חדשים, של שבירת סטיגמות וקלישאות, של פרגון, חברות, ודאגה ושותפות. זוגיות. זוגיות בריאה!!! איזה קטע שבאמת קיים דבר כזה הא? ובואו לא נשכח את הבדס"מ. הבדס"מ שכמו בחלום נשזר בתוך הזוגיות שלנו כמו חוט זהב אלגנטי וטבעי שכאילו נועד להיות שם. כשלכל מבט יש משמעות וכל סנטימטר בגוף של האחר ידוע ומוכר. כשכל סיטואציה ונילית בחיינו מתובלת בהיתכנות של נקישת אצבעות קלילה שמחזיקה משקל ענק, הידוע רק לנו. כששום פנטזיה או רצון לא תלושים מדי מהמציאות ובטח לא מהשיח שלנו. מה אפשר עוד לבקש? מבינים?
אז כן. יש עוד מה לבקש. תמיד היה ואני שמחה שאנחנו מכירים את עצמנו מספיק ואת הגבולות שלנו, כבני אדם דבר ראשון. מכירים בדברים שעליהם אנחנו לא מוכנים להתפשר ואלו שלצערנו, סותרים ותהומיים בקשר בינינו. למרות הזמניות שריחפה מעל ראשנו כל הזמן, במעטפת המכילה והתומכת הזאת, הצלחתי לעשות תיקונים ענקיים לחוויות עבר קשות. בזכותו, יותר נכון בזכותנו, למדתי להכיר את הגוף שלי מחדש, להודות בדברים שמעולם לא אמרתי בקול רם, להיות יותר שלמה עם עצמי. זכיתי לצמוח, ללמוד, לאהוב. וכמו תמיד, גם עכשיו בתוך הכאב, המורכבות, הקהילה הקטנטנה, ההכרויות החדשות של כל אחד מאיתנו, אני לא מתאכזבת מהקשר שלנו אפילו לשניה. הקסם שמאפשר לנו לעשות הכל בחינניות ובתקשורת מלאה- גם כשמדובר בפרידה.
תודה על השנה הזאת בוץ מתוחכם. זכיתי בך.
**עריכה - לא מחפשת להכיר אף אחד כרגע. אין צורך להציע**
